משנה ד: הַמַּקְדִּישׁ מַעֲשֵׂי יְדֵי אִשְׁתּוֹ, הֲרֵי זוֹ עוֹשָׂה וְאוֹכֶלֶת. הַמּוֹתָר, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, הֶקְדֵּשׁ. רַבִּי יוֹחָנָן הַסַּנְדְּלָר אוֹמֵר, חֻלִּין:
משנה ד: להבנת משנתנו יש להקדים כמה הקדמות: א. אחד מתנאי הכתובה הוא שהבעל חייב במזונות אשתו, ותמורת זאת מעשי ידיה שייכים לו. ב. אף על פי שחיוב האשה למלאכה קצוב למידה מסוימת, גם אם עבדה והרויחה יותר, מוֹתָר מעשי ידיה גם הוא שייך לבעל, ותמורת זאת הוא חייב לתת לה בכל שבוע סכום של מעה כסף לצרכיה. ג. יכולה האשה לומר 'איני ניזונת ואיני עושה', כלומר, רצוני שמעשי ידי יהיו שייכים לי, ולא אקבל מזונות מבעלי [אבל הבעל אינו יכול לומר כן מרצונו, אלא לעולם הוא חייב במזונות אשתו, כל זמן שהיא לא אמרה 'איני ניזונת ואיני עושה']. ד. אם אינה נוטלת מהבעל מעה כסף לשבוע לצרכיה, מוֹתָר מעשי ידיה שייך לה. הַמַּקְדִּישׁ את מַעֲשֵׂה יְדֵי אִשְׁתּוֹ שהיא עתידה לעשות, יכולה היא לומר 'איני ניזונת, ואיני עושה', כלומר, איני מקבלת ממך מזונות ואיני נותנת את מעשי ידי, ובאופן זה הֲרֵי הִיא עוֹשָׂה מלאכה, וְאוֹכֶלֶת – משתמשת במעשי ידיה לצורך מזונותיה, ואף על פי שבעלה הקדיש את מעשי ידיה, היינו רק אותם מעשי ידים שיש לו זכות בהם, ואילו אחרי שאמרה 'איני ניזונת ואיני עושה', אין לו זכות במעשי ידיה. הַמּוֹתָר – אם הקדיש את מוֹתָר מעשי ידיה, גם אם אינו נותן לה מעה כסף, שאז בחייה שייך לה הַמּוֹתָר, אבל לאחר מיתתה, שהבעל יורשה, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר נעשה המותר הֶקְדֵּשׁ, כיון שלדעת רבי מאיר אדם יכול להקדיש דבר שלא בא עדיין לעולם, ורַבִּי יוֹחָנָן הַסַּנְדְּלָר אוֹמֵר, הרי הוא חוּלִּין, כיון שלדעתו אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם, ולכן גם אם מעלה לה מזונות ומעה כסף, ולא אמרה איני ניזונת ואיני עושה, שמעשי ידיה שלו, מכל מקום אינם קדושים, כיון שאינו יכול להקדישם קודם שבאו לעולם.
