משנה ד: הַמַּדִּיר אֶת אִשְׁתּוֹ שֶׁלֹּא תֵלֵךְ לְבֵית אָבִיהָ, בִּזְמַן שֶׁהוּא עִמָּהּ בָּעִיר, חֹדֶשׁ אֶחָד יְקַיֵּם. שְׁנַיִם, יוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתֻבָּה. וּבִזְמַן שֶׁהוּא בְּעִיר אַחֶרֶת, רֶגֶל אֶחָד יְקַיֵּם. שְׁלֹשָה, יוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתֻבָּה:
משנה ד: הַמַּדִּיר אֶת אִשְׁתּוֹ שֶׁלֹּא תֵּלֵךְ לְבֵית אָבִיהָ, והיינו באופן שהיא נדרה שייאסר עליה תשמיש הבעל אם תלך לבית אביה, שבאופן זה נחשב הנדר כדבר שבינו לבינה ויכול הבעל להפירו, והוא לא הפירו אלא קיים את נדרה, בִּזְמַן שֶׁהוּא [-אביה] עִמָּהּ בָּעִיר, אם היה הנדר לחֹדֶשׁ אֶחָד, יְקַיֵּים. שְׁנַיִם אך אם נדרה על כך למשך שני חודשים או יותר, והוא קיים את הנדר, יוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתוּבָּה. וּבִזְמַן שֶׁהוּא בְּעִיר אַחֶרֶת, אם היה הנדר לרֶגֶל [-חג] אֶחָד, יְקַיֵּים. שְׁנַיִם – אם היה הנדר שלא תלך לבית אביה שני רגלים, יוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתוּבָּה.
