משנה ז: הַמַּשְׁלִישׁ מָעוֹת לְבִתּוֹ, וְהִיא אוֹמֶרֶת נֶאֱמָן בַּעְלִי עָלַי, יַעֲשֶׂה הַשָּׁלישׁ מַה שֶׁהֻשְׁלַשׁ בְּיָדוֹ, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, וְכִי אֵינָהּ אֶלָּא שָׂדֶה וְהִיא רוֹצָה לְמָכְרָהּ, הֲרֵי הִיא מְכוּרָה מֵעַכְשָׁיו. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, בִּגְדוֹלָה. אֲבָל בִּקְטַנָּה, אֵין מַעֲשֵׂה קְטַנָּה כְּלוּם:
משנה ז: הַמַּשְׁלִישׁ מָעוֹת לְבִתּוֹ – אדם שקודם מותו נתן לשליש סכום מסוים לצורך בתו, כדי שיקנה לה בו קרקע או נדוניה לכשתנשא, וְהִיא אוֹמֶרֶת לאחר שהתקדשה, נֶאֱמָן בַּעֲלִי עָלַי שלא יטול את הממון לעצמו, אלא ישמור עבורי את הממון ויקנה לי קרקע כשארצה [ותהיה קרקע זו כנכסי מלוג, שהקרן שייכת לאשה, והבעל אוכל את הפירות], ולכן אומרת היא לשליש שיתן את המעות כמות שהם לבעלה, אין שומעים לה, אלא יַעֲשֶׂה שָׁלִישׁ מַה שֶּׁהוּשְׁלַשׁ בְּיָדוֹ, והיינו שיקנה במעות אלו קרקע, שתהיה שייכת לה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, מה התועלת בכך שלא יתן לה השליש את המעות עצמם, וְכִי אֵינָהּ אֶלָּא שָׂדֶה – והרי אפילו אם כבר קיים השליש את ציווי המת, וקנה עבורה שדה, וְכעת הִיא רוֹצָה לְמָכְרָהּ, הֲרֵי הִיא מְכוּרָה מֵעַכְשָׁו, שהרי השדה שייכת לה לגמרי, וכיון שאין כל תועלת בקניית השדה על ידי השליש, אם כן מה איכפת לנו לעשות כדבריה ולתת את המעות לבעלה, כרצונה. ובגמרא מבואר שיש להוסיף במשנה ולומר שאם כבר נישאת, לדברי הכל הרשות בידה, ומחלוקתם היא מן האירוסים, ועל זה אמרו, בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בִּגְדוֹלָה, אֲבָל בִּקְטַנָּה, אף רבי יוסי מודה שאֵין מַעֲשֵׂה קְטַנָּה כְּלוּם.
