מוסיפה הגמרא ואומרת, וְאף שלדעת רבן שמעון בן גמליאל יכול המקבל הראשון למכור את הנכסים, ואין השני מוציא מיד הלקוחות, מוֹדֶה רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, שֶׁאִם נִתְּנוּ הנכסים על ידי המקבל הראשון בְּמַתְּנַת שְׁכִיב מְרַע, כלומר, שכאשר היה המקבל הראשון חולה הנוטה למות, ציוה שיינתנו נכסים אלו לאדם מסוים, ובדרך כלל מתנת שכיב מרע חלה אף ללא קנין, מתקנת חכמים, מכל מקום באופן זה הדין הוא שֶׁלֹּא עָשָׂה כְּלוּם, ולא הועילה מתנתו, אלא המקבל השני זוכה בכל הנכסים הללו. מַאי טַעֲמָא – ומה הטעם לכך, אָמַר אַבַּיֵי, כיון שמַתְּנַת שְׁכִיב מְרַע, שתקנו חכמים שתועיל ללא קנין, לֹא קָאנֵי – אינה חלה אֶלָּא לְאַחַר מִיתָה, וּבאותה שעה שלאחר מיתה כְבָר קָדְמוֹ – הקדימו 'אַחֲרֶיךָ' – המקבל השני [שעליו אמר הנותן 'ואחריך לפלוני'], כיון שזכייתו היא קודם מעט למיתת המקבל הראשון, משעה שאינו יכול עוד להשתמש בנכסים, ואילו מתנת שכיב מרע חלה רק לאחר מיתתו ממש, וכיון שזכיית המקבל השני קודמת, אותו שקיבל את הנכסים מהמקבל הראשון במתנת שכיב מרע, אינו זוכה בהם.
וְגַרְסִינָן בְּהַאי פִּירְקָא – ולמדנו בפרק זה, בְּעִנְיַן הַהוּא דְּאָמַר לְהוּ – אותו אדם שאמר לאלו שהיו סמוכים לו בשעת מיתתו, 'נְכָסַי לְסַבְתָּא, וּבַתְרָהּ לְיָרְתֵיהּ', כלומר, את כל נכסי אני נותן במתנה לסבתי [אם אביו, או אם אמו], ואחרי מותה לא יעברו הנכסים ליורשיה, אלא יעברו הנכסים ליורשים שלי, הַוְיָא לֵיהּ בְּרַתָּא דַּהֲוַת נְסִיבָא – והיתה לאותו אדם בת, שהיתה נשואה, וּשְׁכִיבָא – ומתה בְּחַיֵּי אותה סַבְתָּא, ודנה הגמרא האם בעלה של אותו בת יורש את הנכסים מהסבתא מכח אשתו, כיון שכאשר אמר הנותן שאחריה יהיו הנכסים ליורשי, הרי זה כמי שאמר 'ואחריך לפלוני', וכיון שבאותו זמן שאמר זאת היתה הבת חיה, זכתה כבר מעכשיו בנכסים הללו לענין זה שיהיו שלה לאחר מיתת הסבתא, וכיון שמה שקנתה אשה קנה בעלה, זכה הבעל בנכסים הללו מאשתו, ואף שמתה בינתיים, מכל מקום כאשר מתה הסבתא זוכה הבעל בנכסים אלו, או שמפרשים את כוונתו של הנותן שלאחר מיתת הסבתא יזכו בנכסים אותם שיהיו ראויים ליורשו באותו זמן, וכיון שבאותו זמן כבר מתה אותה בת ולא היתה ראויה ליורשו, נמצא שלא זכתה מעולם בנכסים, ואף לבעלה אין בהם כלום. וְאַמְרִינַן בְּסוֹפָהּ – והסיקה הגמרא, אָמַר רַבָּה, מִסְתַּבֵּר טַעֲמָא דִבְנֵי מַעֲרָבָא – מסתבר טעמם של בני ארץ ישראל, שאמרו שאמנם נחשב הדבר כאילו אמר 'אחריך לפלוני', ולכן אנו מחשיבים זאת כאילו הבת עצמה ראויה לירש נכסים אלו, ואילו היתה משאירה אחריה בן, היה אותו בן יורש את הנכסים הללו, אך לגבי הבעל יש טעם מיוחד לכך שאינו יורש את הנכסים, לפי שאין הבעל יורש מאשתו אלא נכסים שהיו מוחזקים בידה בשעת מיתתה, ולא נכסים שהיו רק 'ראויים' לבוא לרשותה, ונכסים אלו הרי עדיין לא היו בידה אלא רק היו ראויים לבוא לידה לאחר מיתת הסבתא, ונכסים כאלו אין הבעל יורש מאשתו, והראיה לכך שנכסים אלו רק 'ראויים' לבוא לידה, דְּהרי אִי קָדִים סַבְתָּא וְזָבִין – אם היתה הסבתא מקדימה ומוכרת את הנכסים הללו לאחרים, זְבִינָהּ זְבִינֵי – היתה מכירתה חלה לגמרי, ולא היתה הבת זוכה בכלום, גם אם היתה חיה עדיין, ולכן אף עתה שלא מכרה הסבתא את הנכסים, מכל מקום נחשבים הם רק כ'ראויים' לבוא לרשותה. וְשַׁמְעִינָן מִינָּהּ – ועל כל פנים יש ללמוד מכך, דְּהִילְכְתָא כְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, דְּאָמַר, אֵין לַשֵּׁנִי אֶלָּא מַה שֶּׁשִּׁיֵּיר רִאשׁוֹן בִּלְבַד, שהרי הביאה מכך הגמרא ראיה לבני מערבא.
