משנה ג: אֶחָד קָדְשֵׁי מִזְבֵּחַ וְאֶחָד קָדְשֵׁי בֶדֶק הַבַּיִת, אֵין מְשַׁנִּין אוֹתָן מִקְּדֻשָּׁה לִקְדֻשָּׁה, וּמַקְדִּישִׁין אוֹתָן הֶקְדֵּשׁ עִלּוּי, וּמַחֲרִימִין אוֹתָן. וְאִם מֵתוּ, יִקָּבֵרוּ. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, קָדְשֵׁי בֶדֶק הַבַּיִת אִם מֵתוּ, יִפָּדוּ:
משנה ג: לאחר שבמשניות הקודמות התבארו החילוקים שיש בין קדשי מזבח לבין קדשי בדק הבית, מבארת משנתנו את הדינים השוים שיש בהם: אֶחָד [-בין] קָדְשֵׁי מִזְבֵּחַ, וְאֶחָד [-ובין] קָדְשֵׁי בֶדֶק הַבַּיִת, אֵין מְשַׁנִּין אוֹתָן מִקְּדֻשָּׁה לִקְדֻשָּׁה, ולגבי קדשי מזבח היינו שאין משנים קרבן שהוקדש לעולה להיות שלמים, או קרבן שהוקדש לשלמים להיות עולה. ולגבי קדשי בדק הבית היינו שאם הוקדש ממון עבור בדק ההיכל, אין משנים אותו לבדק המזבח, וכל כיוצא בזה. וּמַקְדִּישִׁין אוֹתָן הֶקְדֵּשׁ עִלּוּי – אם יש לאדם בהמות שהוקדשו למזבח, יכול הוא להקדישם לבדק הבית, לא לענין זה שהבהמות עצמן יינתנו לבדק הבית, שהרי הן קדושות למזבח, אלא לענין העלאתם בדמים, כלומר, שיתחייב לתת משלו לבדק הבית את ערך ההנאה שיש לו באותם קדשי מזבח, וכגון שאמר 'הרי עלי עולה', והקדיש בהמה לעולתו, כיון שאם תאבד אותה בהמה יתחייב להביא אחרת תחתיה, נמצא שיש לו הנאה בכל שוויה של אותה בהמה, ואם חזר והקדישה לבדק הבית חייב להביא את כל דמי שוויה לבדק הבית, וכן כל כיוצא בזה. וּמַחֲרִימִין אוֹתָן – יכול אדם לומר על קרבן שברשותו 'הרי זה חרם לכהנים', ונותן להם את ערך הקרבן לגביו, כפי שהתבאר לעיל, והבהמה עצמה קרבה עולה, כפי שהקדישה בתחילה. אמנם את קדשי בדק הבית אינו יכול להקדיש למזבח, שהרי לאחר שהוקדשו לבדק הבית, אינם שלו כלל, ואין אדם מקדיש דבר שאינו שלו. וְאִם מֵתוּ קדשי המשבח או קדשי בדק הבית, ואפילו אם נפל בהם מום אך עדיין לא נפדו, יִקָּבֵרוּ, כיון שאין פודים את הקדשים אלא כשלאחר פדייתם תהיה אפשרות לאדם לאוכלם, אך כאן שהתנבלו קודם הפדייה לא יהיה לאדם בהם היתר אכילה, ואין פודים את הקדשים להאכילם לכלבים, וכיון שנשארה בהם קדושתם, הרי אלו ייקברו. ואפילו לדעת הסובר שניתן לפדות קדשים כדי להאכילם לכלבים, היינו כשהבהמה חיה, וכגון בטריפה, שניתן להעמידה ולהעריכה, אבל לאחר שמתה הבהמה, שלא ניתן להעמידה ולהעריכה, אין פודים אותה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, קָדְשֵׁי בֶדֶק הַבַּיִת, אִם מֵתוּ, יִפָּדוּ, כיון שהוא סובר שלא נאמר דין העמדה והערכה אלא בקדשי מזבח, ולא בקדשי בדק הבית.
