משנה יא: מִי שֶׁיָצָא חוּץ לַתְּחוּם, אֲפִלּוּ אַמָּה אַחַת, לֹא יִכָּנֵס. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, שְׁתַּיִם, יִכָּנֵס, שָׁלשׁ, לֹא יִכָּנֵס. מִי שֶׁהֶחְשִׁיךְ חוּץ לַתְּחוּם, אֲפִלּוּ אַמָּה אַחַת, לֹא יִכָּנֵס. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אֲפִלּוּ חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה אַמּוֹת, יִכָּנֵס, שֶׁאֵין הַמָּשׁוֹחוֹת מְמַצִּין אֶת הַמִּדּוֹת, מִפְּנֵי הַטוֹעִין:
מִי שֶׁיָצָא חוּץ לַתְּחוּם, אַפִילוּ אַמָּה אַחַת, לֹא יִכָּנֵס בחזרה לתוך התחום, אלא הולך רק ארבע אמות לכל צד. ואף ששלש מאותם ארבע אמות מובלעות בתוך התחום, אין זה נחשב כאילו חזר לתחום וילך כרצונו, אלא מהלך רק באותם ארבע אמות שהתירו לו. רַבִּי אֶלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אם יצא חוץ לתחום שְׁתַּיִם, כלומר, אם נמצא הוא בשתי אמות הסמוכות לתחום, יִכָּנֵס – רשאי לחזור ולהכנס לתוך התחום, כיון שאותן שתי אמות מובלעות בתוך התחום [שהרי לדעת רבי אליעזר יש לו במקומו ארבע אמות, שהן שתי אמות לכל צד], וכיון שמותר לו ללכת באותן שתי אמות, ועל ידי זה נכנס הוא לתוך התחום, הרי הוא כמי שלא יצא כלל. אבל אם יצא מתחום שבת מרחק של שָׁלֹש אמות, כלומר, שנמצא הוא באמה השלישית, לֹא יִכָּנֵס, כיון שאינו יכול לחזור בהיתר לתוך התחום.
מִי שֶׁהֶחְשִׁיך לוֹ חוּץ לַתְּחוּם – מי ששהה מחוץ לתחום שבת של העיר בעת שנכנסה שבת, אַפִילוּ כלו אלפיים אמה של מקום שביתתו במרחק של אַמָּה אַחַת מהעיר, לֹא יִכָּנֵס לעיר בשבת, שהרי אסור לו להלך יותר מאלפיים אמה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אֲפִלּוּ אם היה במרחק של חֲמֵשׁ עֶשְׁרֵה אַמּוֹת מהסימן של סוף תחום שבת, יִכָּנֵס לעיר בשבת, ואף שגם רבי שמעון מודה שאסור להלך יותר מאלפיים אמה, מכל מקום יכול לסמוך על כך שאין הסימון מדוייק, שֶׁאֵין הַמָּשׁוֹחוֹת מְמַצִּין אֶת הַמִּדּוֹת – שאותם הממונים על מדידת תחום שבת וסימון המקום, אינם מדייקים את מקום הנחת הסימן, אלא להיפך, מניחים את הסימן חמש עשרה אמה לפני המקום האמיתי שמסתיים בו תחום שבת, מִפְּנֵי הַטּוֹעִין – מפני בני אדם שאינם מכירים את הסימנים, ויוצאים מעט וחוזרים שלא מדעתם, וכיון שאדם זה היה אנוס, מתירים לו לסמוך על אותם חמש עשרה אמות [אבל מי שיצא בכוונה אינו יכול לסמוך על כך, אלא אפילו אם יצא אמה אחת, אינו רשאי להכנס].
