משנה ו: שׁוֹמֶרֶת יָבָם שֶׁנָּפְלוּ לָהּ נְכָסִים, מוֹדִים בֵּית שַׁמַּאי וּבֵית הִלֵּל שֶׁמּוֹכֶרֶת וְנוֹתֶנֶת וְקַיָּם. מֵתָה, מַה יַּעֲשׂוּ בִכְתֻבָּתָהּ וּבִנְכָסִים הַנִּכְנָסִין וְהַיּוֹצְאִין עִמָּהּ, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, יַחֲלֹקוּ יוֹרְשֵׁי הַבַּעַל עִם יוֹרְשֵׁי הָאָב. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, נְכָסִים בְּחֶזְקָתָן, כְּתֻבָּה בְּחֶזְקַת יוֹרְשֵׁי הַבַּעַל, נְכָסִים הַנִּכְנָסִים וְהַיּוֹצְאִים עִמָּהּ בְּחֶזְקַת יוֹרְשֵׁי הָאָב:
משנה ו: שׁוֹמֶרֶת יָבָם – אשה שמת בעלה ללא בנים, והיא ממתינה שאחד מאחי בעלה ייבם אותה או יחלוץ לה, שֶׁנָּפְלוּ לָהּ נְכָסִים בירושה בעודה שומרת יבם, אף על פי שנחלקו בית שמאי ובית הלל לעיל בתחילת הפרק לענין נכסים שנפלו לידה של ארוסה, אם רשאית היא למוכרם או לא [ואמנם בדיעבד לדברי הכל מכרה קיים], כאן מוֹדִים בֵּית שַׁמַּאי וּבֵית הִלֵּל שֶׁהִיא מוֹכֶרֶת וְנוֹתֶנֶת – שרשאית היא לכתחילה למכור או לתת במתנה נכסים אלו, וְקַיָּים, [והיינו כיון שבעודה שומרת יבם אינה נחשבת כמאורסת ליבם, אלא יש לה רק זיקה אליו (מאירי)].אם עדיין לא ייבמה, ומֵתָה, והשאירה את אותם נכסים שנפלו לה בזמן שהיתה שומרת יבם, מַה יַּעֲשׂוּ בִּכְתוּבָּתָהּ, והיינו בסכום שהתחייב לה בעלה בכתובה, ונכסי צאן ברזל הנישומים ונכתבים בכתובה [כותבים את שווים של הנכסים הללו כיון שהבעל רשאי למוכרם, ואם ימות או יגרשנה תיטול האשה מנכסיו את הסכום הכתוב בשווים], וּבִנְכָסִים הַנִּכְנָסִים וְהַיּוֹצְאִים עִמָּהּ, שהם נכסי מלוג [שאינם נכתבים בכתובה, כיון שהקרן נשארת שלה לעולם ואין הבעל רשאי למוכרם, אלא רק אוכל את פירותיהם בזמן שהם נשואים], האם יקבלום יורשי האשה, מאחר ובשעת מיתתה לא התייבמה עדיין, או שיזכו בהם יורשי הבעל, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, יַחְלוֹקוּ בנכסי מלוג יוֹרְשֵׁי הַבַּעַל [-היבם] עִם יוֹרְשֵׁי הָאָב – אבי האשה [והיינו באופן שהאב עצמו מת, שאם לא כן הרי הוא קודם לכל יוצאי ירכו], [ואמרו כן בית שמאי רק אם עשה היבם מאמר באותה שומרת יבם, והיינו שקידשה קידושין דרבנן על מנת לייבמה, אך אם לא עשה בה מאמר מודים הם לבית הלל. ולא אמרו כן בית שמאי אלא רק בנכסי מלוג, אבל בעיקר כתובתה ובנכסי צאן ברזל סוברים בית שמאי כבית הלל, שהם בחזקת יורשי הבעל]. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, מעמידים את הנְכָסִים בְּחֶזְקָתָן הראשונה, ולכן, כְּתוּבָּה – דמי כתובה ונכסי צאן ברזל, הרי הם בְּחֶזְקַת יוֹרְשֵׁי הַבַּעַל, וּנְכָסִים הַנִּכְנָסִין וְהַיּוֹצְאִין עִמָּהּ, שהם נכסי מלוג שהיו עד עתה בחזקת האשה, הרי הם נשארים בְּחֶזְקַת יוֹרְשֵׁי הָאָב. [אמנם אם היו אלו נכסי מלוג שבאו לרשותה בחיי בעלה, לדברי הכל יחלקו בהם יורשי הבעל ויורשי האב, ורק כשנפלו לרשותה הנכסים בעודה שומרת יבם, סוברים בית הלל שכל הנכסים בחזקת יורשי אביה (ר"ן, וכדעת רבא ביבמות לט.)].
