פרק א, משנה א: לִפְנֵי אֵידֵיהֶן שֶׁל גּוֹיִם שְׁלשָׁה יָמִים אָסוּר לָשֵׂאת וְלָתֵת עִמָּהֶן, לְהַשְׁאִילָן וְלִשְׁאוֹל מֵהֶן, לְהַלְווֹתָן וְלִלְווֹת מֵהֶן, לְפָרְעָן וְלִפָּרַע מֵהֶן. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, נִפְרָעִין מֵהֶן מִפְּנֵי שֶׁהוּא מֵצֵר לוֹ. אָמְרוּ לוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁמֵּצֵר הוּא עַכְשָׁיו, שָׂמֵחַ הוּא לְאַחַר זְמָן:
מסכת זו עוסקת בעיקרה בעניני עבודה זרה, יין נסך, ודינים השייכים להנהגת האדם בעסקיו עם גויים.
פרק א, משנה א: המשניות הבאות עוסקות בדינים הנוהגים בעסקיו של היהודי עם הגויים לפני ימי חגיהם, כדי לא לגרום להם להודות לעבודה זרה שלהם:
נאמר בתורה (שמות כג יג) 'וְשֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים לֹא תַזְכִּירוּ לֹא יִשָּׁמַע עַל פִּיךָ', והיינו שאסור ליהודי לגרום לגוי להודות לעבודה זרה שלו. משנתנו מבארת את הדינים הנלמדים מכך: לִפְנֵי אֵידֵיהֶן שֶׁל גּוֹיִם שְׁלשָׁה יָמִים – שלשה ימים לפני חגיהם של עובדי עבודה זרה, אָסוּר לָשֵׂאת וְלָתֵת עִמָּהֶן – אסור למכור להם ואסור לקנות מהם דבר, וכן אסור לְהַשְׁאִילָן חפצים וְלא לִשְׁאוֹל מֵהֶן, לא לְהַלְווֹתָן וְלא לִלְווֹת מֵהֶן, לְפָרְעָן – אסור לפרוע להם חוב, וְלִפָּרַע מֵהֶן – וכן אסור לגבות מהם חוב, כיון שבכל הדברים הללו נגרמת שמחה מסוימת לגוי, ועשוי הוא ללכת ולהודות לעבודה זרה שלו ביום חגו, ועובר בכך היהודי על איסור 'וְשֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים לֹא תַזְכִּירוּ, לֹא יִשָּׁמַע עַל פִּיךָ'. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, נִפְרָעִין מֵהֶן – מותר לגבות חוב מהגוי, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מֵצֵר לוֹ – שהרי אין בדבר שמחה עבור הגוי, אלא צער. אָמְרוּ לוֹ חכמים, אַף עַל פִּי שֶׁמֵּצֵר הוּא עַכְשָׁיו שצריך הוא להוציא ממון ולפרוע את החוב, שָׂמֵחַ הוּא לְאַחַר זְמָן על כך שנפטר מחוב זה, ולמחרת, ביום חגו, עשוי הוא להודות לעבודה זרה.
