משנה ד: נָתַן לָהּ כְּסָפִים, הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרִין. יֵינוֹת, שְׁמָנִים, וּסְלָתוֹת, וְכָל דָּבָר שֶׁכַּיּוֹצֵא בוֹ קָרֵב עַל גַּבֵּי מִזְבֵּחַ, אָסוּר. נָתַן לָהּ מֻקְדָּשִׁין, הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרִין. עוֹפוֹת, הֲרֵי אֵלּוּ אֲסוּרִין. שֶׁהָיָה בַדִּין, מָה אִם הַמֻּקְדָּשִׁין שֶׁהַמּוּם פּוֹסֵל בָּהֶם, אֵין אֶתְנָן וּמְחִיר חָל עֲלֵיהֶן. עוֹפוֹת שֶׁאֵין הַמוּם פּוֹסֵל בָּהֶן, אֵינוֹ בַדִּין שֶׁלֹּא יְהֵא אֶתְנָן וּמְחִיר חָל עֲלֵיהֶן, תַלְמוּד לוֹמַר (שם), לְכָל נֶדֶר, לְהָבִיא אֶת הָעוֹף:
משנה ד: משנתנו ממשיכה בביאור כללי הדינים באתנן זונה: נָתַן לָהּ כְּסָפִים, הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרִין, וניתן לקנות בהם קרבן ולהקריבו. אך אם נתן לה יֵינוֹת, שְׁמָנִים, וּסְלָתוֹת, וְכָל דָּבָר שֶׁכַּיּוֹצֵא בוֹ קָרֵב עַל גַּבֵּי מִזְבֵּחַ, אָסוּר. נָתַן לָהּ מֻקְדָּשִׁין – קרבנות שכבר הוקדשו, הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרִין. נתן לה עוֹפוֹת, הֲרֵי אֵלּוּ אֲסוּרִין. ומבארת המשנה מדוע יש צורך להשמיענו את דין העופות בפני עצמם, שֶׁהָיָה בַדִּין – היה ניתן ללמוד בקל וחומר שהם מותרים, ומָה אִם הַמֻּקְדָּשִׁין – בהמות שכבר הוקדשו לקרבן, שֶׁהַמּוּם פּוֹסֵל בָּהֶם, מכל מקום אֵין דיני אֶתְנָן זונה וּמְחִיר כלב חָל עֲלֵיהֶן. עוֹפוֹת, שֶׁאֵין הַמוּם פּוֹסֵל בָּהֶן, אֵינוֹ בַדִּין – האם אין זה קל וחומר שֶׁלֹּא יְהֵא אֶתְנָן וּמְחִיר חָל עֲלֵיהֶן, תַלְמוּד לוֹמַר – לכך כתבה התורה 'לְכָל נֶדֶר', לְהָבִיא – לרבות אֶת הָעוֹף, שגם הוא אסור.
