ה עֵ֣ד אֱ֭מוּנִים לֹ֣א יְכַזֵּ֑ב וְיָפִ֥יחַ כְּ֝זָבִ֗ים עֵ֣ד שָֽׁקֶר׃ ו בִּקֶּשׁ־לֵ֣ץ חָכְמָ֣ה וָאָ֑יִן וְדַ֖עַת לְנָב֣וֹן נָקָֽל׃
֍ ֍ ֍
(ה) עֵד אֱמוּנִים, המעיד עדות אמת, לֹא יְכַזֵּב – לא יאמר דבר שיתברר אחר כך שאינו נכון [לשון 'כזב' היא על דבר הנראה בתחילה אמיתי, ואחר כך מתברר כשקר], וְיָפִיחַ כְּזָבִים עֵד שָׁקֶר – אך עד שקר, הגם שאינו יכול לומר שקרים גלויים הניכרים לכל מיד, יאמר דברי כזב, הנראים בתחילה כנכונים עד שיתברר השקר שבהם [ולשון 'יפיח' מלמדת על דיבור קל שאינו מושלם, כי לא יוכל לומר את הדברים עד תומם, שאז יתגלה שִׁקְרָם מיד, אלא יאמר דברים חלקיים ובלתי גמורים, שרק לאחר זמן מתברר שהם דברי שקר]. ונרמז בכך גם כי חוקי החכמה האמיתיים הם האמת הקיימת לעד, ואילו האויל המטיל בהם את ספקותיו, ובא לחלוק על חוקי החכמה, יפיח כזבים והיקשים מטעים, אשר גם אם אין השקר שבהם ניכר מיד, לאחר ההתבוננות והחקירה יוכר שִׁקְרָם.
(ו) בִּקֶּשׁ לֵץ חָכְמָה וָאָיִן – ה'לץ' הוא המתלוצץ מדברי החכמה מחמת שאין להם ראיות שכליות ואין החושים משיגים אותם, ולכן לא ישיג את חוקי החכמה, כי חוקים אלו מקובלים מאת ה', וצריך לקבלם באמונה וביראה, וכיון שהוא מתלוצץ מהם אינו יכול להשיגם. וְדַעַת לְנָבוֹן נָקָל – אמנם ה'נבון', שלאחר שקיבל את חוקי החכמה הוסיף להעמיק בהם וללמוד דבר מדבר, אצלו נעשית החכמה כמו 'דעת' המושגת בקלות, כלומר, כדבר הידוע לו בבירור מכח ראיות השכל, כיון שחקר את חוקי החכמה והגיע אל תכליתם [ואם היה הלץ מקבל בתחילה את דברי החכמה ומאמין בהם, היה גם הוא יכול להגיע אל תכליתם באופן שֶׁיֵדַע אותם כפי שיודעים את הדברים המוחשיים והשכליים, אך כיון שבתחילה התלוצץ מהם ולא קיבלם כלל, לא יוכל להגיע לדרגת הדעת כפי שמגיע הנבון].
