וְגַרְסִינָן נַמִּי – וכן למדנו גם במסכת כתובות בְּפֶרֶק מִי שֶׁהָיָה נָשׂוּי (צה:), אָמַר אַבַּיֵי, אדם שאמר לאשה 'נְכָסַי לָךְ, וְאַחֲרַיִךְ לִפְלוֹנִי', כלומר, שנתן לה את נכסיו במתנת שכיב מרע, אך התנה שלאחר מיתתה לא יעברו הנכסים ליורשיה, אלא לאותו 'פלוני', וְעָמְדָה אותה אשה וְנִשֵּׂאת, בַּעַל לוֹקֵחַ הֲוֵי – הבעל נחשב כמו קונה של הנכסים, וְאֵין לְ'אַחֲרַיִךְ' בִּמְקוֹם בַּעַל כְּלוּם, כלומר, כשם שאם היתה אותה אשה מוכרת את הנכסים לאחר, היה המקח חל לגמרי, ואותו פלוני שאמור לקבל את הנכסים אחריה אינו יכול להוציאם מיד הקונה, כך הבעל, כיון שהוא זוכה בנכסי אשתו, הרי הוא כאילו קנאם ממנה, ואין אותו פלוני מוציא אותם מידו לאחר מיתת האשה. כְּמַאן – וכדעת מי אמר כן אביי, כִּי הַאי תַּנָּא – כתנא זה שבברייתא, דְּתַנְיָא, האומר לחבירו 'נְכָסַי לְךָ וְאַחֲרֶיךָ לִפְלוֹנִי', וְיָרַד הָרִאשׁוֹן לנכסים (ואכל) [וּמָכַר] את הנכסים לאחר, הַשֵּׁנִי – אותו פלוני שאמר עליו הנותן 'ואחריך לפלוני' מוֹצִיא את הנכסים מִיַּד הַלָּקוֹחוֹת, לאחר מיתת הראשון, דִּבְרֵי רַבִּי. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, אֵין לַשֵּׁנִי אֶלָּא מַה שֶּׁשִּׁיֵּיר רִאשׁוֹן בִּלְבַד, וכיון שמכר הראשון את הנכסים לאחר, אין השני יכול להוציא מיד הלקוחות כלום, והוא הדין לגבי בעל הזוכה בנכסי אשתו, שאין השני מוציא מיד הבעל לאחר מיתת האשה.
אָמַר אַבַּיֵי, אדם האומר לאשה נשואה, 'נְכָסַי לִיךְ, וְאַחֲרַיִךְ לִפְלוֹנִי', וּמָכְרָה את הנכסים לאדם אחר, וּמֵתָה, ועתה יש שני תובעים לאותם נכסים, הבעל תובע אותם כיון שהבעל יורש את אשתו, ואותו 'פלוני' תובע אותם, כיון שהנותן אמר שלאחר מיתת האשה יקבל הוא את הנכסים, אמנם אותו פלוני אינו יכול להוציא את הנכסים מיד הלקוחות, וכפי שהתבאר בדעת רבן שמעון בן גמליאל, הַבַּעַל מוֹצִיא את הנכסים מִיַּד הַלָּקוֹחוֹת, ולאחר שהנכסים נמצאים ביד הבעל, וְ'אַחֲרַיִךְ' – אותו פלוני שקיבל את הנכסים לאחר מיתת האשה יכול להוציא אותם מִיַּד הבַּעַל, שהרי רק מיד הלקוחות אינו יכול להוציאם, אך מיד הבעל יכול הוא להוציאם [כיון שנתן הנותן את הנכסים בעודה נשואה, והרי זה כאילו אמר בפירוש שלא יזכה בהם הבעל לאחר מיתתה, אלא אותו פלוני], וְלוֹקֵחַ יכול לחזור ולהוציאם מִיַּד 'אַחֲרַיִךְ', וכדעת רבן שמעון בן גמליאל, שהנכסים נשארים ביד הלוקח, ולא ביד המקבל השני [ואמנם כוחו של הבעל עדיף מכוחם של הלקוחות, אך כח הלקוחות עדיף מכח המקבל השני, ולאחר שהוציא המקבל השני את הנכסים מיד הבעל, חוזרים הלקוחות ומוציאים מידו], נמצא שהנכסים חוזרים חלילה בין שלשתם. וּמוֹקְמִינָן לְהוּ בְּיָדָא דְלוֹקֵחַ – ובאופן זה מעמידים את הנכסים ביד הלקוחות, ולא ביד הבעל, ולא ביד המקבל השני.
ומבררת הגמרא, וּמַאי שְׁנָא מִיהָא דִּתְּנַן – במה שונה אופן זה מהאופן ששנינו במשנה בכתובות, לגבי מקרה דומה של שתי נשים שיש להן תביעת כתובה על נכסי הבעל שביד הלקוחות, ואחת מהן ויתרה על זכותה להוציא מהלוקח, אך לאחר שגבתה השניה את כתובתה יכולה אשה זו להוציא אותה מיד צרתה, והלוקח חוזר ומוציא מידה, חוֹזְרוֹת חָלִילָה עַד שֶׁיַּעֲשׂוּ פְּשָׁרָה בֵּינֵיהֶן, ומדוע כאן לא אמרו שיעשו פשרה ביניהם אלא נשארים הנכסים ביד הלוקח.
מתרצת הגמרא, הָתָם – שם, לגבי כתובה, אִית לְהוּ פְּסֵידָא לְכוּלְּהוּ – לכולם יש הפסד בכך שלא יקבלו את הנכסים, גם לנשים וגם ללוקח, ולכן עושים פשרה ביניהם. אבל הָכָא – כאן, לוֹקֵחַ הוּא דְּאִית לֵיהּ פְּסֵידָא – רק ללוקח יש הפסד בדבר, שהרי הוא שילם מעות תמורת הנכסים, ואילו למקבל המתנה ולבעל אין הפסד, אלא רק מניעת ריוח, ולכן כאשר הם רואים שאין הנכסים מגיעים להם ללא עמל וטורח, אלא חוזרים תמיד חלילה, אינם רוצים בכך, ונדחים אצל הלוקח שיש לו הפסד ממון בדבר.
