אם אמנם מחשבת האדם היא העולה למעלה ראש, להדבק בשורשו, אבל לא המחשבה היא העיקר, אלא המעשה הוא העיקר בעבודתו, והמחשבה טובה מצטרפת למעשה. שהרי האוכל את הפסח לשם אכילה גסה, עליו אמרו חז"ל 'נהי דלא עביד מצוה מן המובחר, מצוה מיהו קעביד', וכן בהקרבת הקרבנות קיימא לן דסתמן כלשמה דמי. ואם יחשוב האדם בעת הקרבת הפסח מחשבה טהורה שבטהורות, וגבוה שבגבוהות, וחדל מעשות הפסח – ונכרתה הנפש ההיא.
כי כאשר לא יוכל האדם לעלות במעלות הסולם העליונות אם יחסרו מדרגותיו התחתונות, כן אנחנו בני אדם, אשר דירתינו בחיינו היא בעולם המעשה, חובה עלינו לקיים את המעשה בכל חומרי פרטי דקדוקים, וכל המרבה לדקדק במעשיו הרי זה משובח. ואם אפשר לצרף גם טהרת המחשבה אל דקדוקי המעשה – הרי זה משובח יותר ויותר. אבל חלילה לנו להזניח את המעשה בשביל מניעת טהרת המחשבה. (הקדמתו לביאור הגר"א על שו"ע)
