ועדיין, כשהיתה נבואה בישראל היה נביא רשאי לחדש דבר להוראת שעה לבד, ואף גם לעבור על אחת ממצות ה', כגון אליהו בהר הכרמל וכיוצא. אמנם זה עצמו הוא מאשר נצטוינו בתורת משה "אליו תשמעון", שהוא ציווי ואזהרה לשמוע אל דברי הנביא גם כשיתנבא בשמו יתברך לעבור על איזה מצוה בשעה הצריכה לכך, לבד מעבודה זרה. אבל לא חלילה לחדש דבר לקובעו לדורות. שהרי אסתר, שהיתה אחת משבע נביאות, עם כל זה כששלחה לחכמים 'כתבוני לדורות', השיבוה 'הלא כתבתי לך שלשים', עד שמצאו לה אח"כ סמך מן המקרא. וכן נר חנוכה – ודאי שמצאו להם גם כן סמך מהמקרא.
ומעת שבעונינו פסקה נבואה מישראל, אף אם יתאספו כל חכמי ישראל אשר נמסר להם מעשה בראשית ומעשה מרכבה, ויעמיקו השגתם וטוהר שכלם לשנות אף איזה פרט מאיזה מצוה, או להקדים ולאחר זמנה ח"ו, לא נאבה ולא נשמע אליהם.
ועדיין בימי חכמי התלמוד היו רשאים לחדש מצות דרבנן כשמצאו סמך מהתורה, כגון נר חנוכה וכיוצא כנ"ל, וכן לגזור גזירות כמו י"ח דבר וכיוצא, וכאשר נחתם התלמוד הקדוש – אנו אין לנו אלא לשמור ולעשות ככל הכתוב בתוה"ק, שבכתב ובעל פה, ככל משפטם ותקותם, ובזמנם, ופרטיהם ודקדוקיהם, בלי נטות מהם כל דהו. וכשיקיימם איש ישראל כראוי, אף אם לא יכוין וגם לא ידע כלל טעמי המצות וסודות כוונתם, עם כל זה נתקיימו המצות, ויתוקנו על ידיהם העולמות, ויתרבה בהם קדושה ואור בכל מצוה לפי שעתה, ומקורה וענינה, ויותן עז לאלקים יתברך שמו, שכן קבע הבורא ית"ש טבעם של העולמות שיתנהגו ע"י מעשי האדם. וכל מצוה היא העולה מעצמה לפעול פעולתה המיוחד לה. (נפש החיים, א, כב)
