יש דברים שהמניעה היא טובה בהם עד מאד, כגון בכל דבר שיש לחוש אחד מאלף שיש בו צד נדנוד עבירה, ואין בו מצוה ברורה, שב ואל תעשה עדיף. וכן במקום שיש לחוש שמא יכביד על חבירו בדבריו או בישיבתו אצלו, אפילו אם זהו חשש רחוק, עליו לחשוש לכך, ולקיים את הפסוק במשלי "הֹקַר רַגְלְךָ מִבֵּית רֵעֶךָ פֶּן יִשְׂבָּעֲךָ וּשְׂנֵאֶךָ". ולענין זה צריך דעת גדולה והנהגה גדולה, כי לפעמים מה שנראה לאדם שיערב ויבוסם לחברו, באמת הוא בעיני חבירו קוץ מכאיב, ועל אף שנושא לך פנים, בלבבו יחשב מתי תלך לך.
והנה כי כן זה כלל גדול בכל כיוצא בזה שב ואל תעשה עדיף, ויותר טוב שיהיו תאבים לו ולדבריו, מאשר שיקוצו בו, ואפילו בדברי דרשנות יהא מקצר, ויותר טוב שיאמרו 'כמה קצרן הוא זה' משיאמרו 'כמה ארכן הוא זה', ובמקום שאין דבריו עושים פירות, ימנע עצמו מלדרוש דברי מוסר, רק ידרוש דברי אגדה המושכים את הלב. ואלו דברים שאין להם שיעור, רק ישמע חכם ויוסיף לקח, ויכלכל דבריו במשפט, ויאהב את החשש, באופן שימצא חן ושכל טוב בעיני אלקים ואדם:
