טו פֶּ֭תִי יַֽאֲמִ֣ין לְכָל־דָּבָ֑ר וְ֝עָר֗וּם יָבִ֥ין לַֽאֲשֻׁרֽוֹ׃ טז חָכָ֣ם יָ֭רֵא וְסָ֣ר מֵרָ֑ע וּ֝כְסִ֗יל מִתְעַבֵּ֥ר וּבוֹטֵֽחַ׃
֍ ֍ ֍
(טו) לאחר שביאר את דרכיהם של הכסיל והאויל, שהכסיל יודע בשכלו שדרכו רעה, והאויל מרגיש בליבו שהוא מעותד לעונש, מוסיף ואומר, פֶּתִי, יַאֲמִין לְכָל דָּבָר, כי הוא חסר דעת ומתפתה לכל מה שישמע מאחרים, כיונה פתיה, ומאמין לדברי האויל ולדברי הכסיל, ואין ליבו מייסרו כלל. וְעָרוּם, שהוא היפך הפתי, ויש בליבו עורמה להבין כל דבר לעומקו, ולראות את אחרית הדבר בראשיתו, לא יתפתה לדברי האויל והכסיל, אלא יָבִין לַאֲשֻׁרוֹ – יתבונן לראות מה יועיל לאושרו והצלחתו הרוחניים, ורק את זה יעשה.
(טז) חָכָם, הגם שהוא יודע את חוקי החכמה, יכול היצר להסיתו ולהטות את לבבו לעבור עבירות, ולכן יָרֵא – צריך הוא לירא מה', ועל ידי יראה זו וְסָר מֵרָע, כי ירגיש בכל עת שה' משגיח על מעשיו ויתבייש ויפחד לעשות דברים נגד רצונו, ועל ידי כך יִשָׁמֵר מלעבור את גבולות החכמה. וּכְסִיל, שיתכן שהוא יודע את חוקי החכמה אך אינו ירא מה' והולך אחרי תאוות ליבו, מִתְעַבֵּר – עובר את גבולות החכמה ואינו נכנע לחוקיה, וּבוֹטֵחַ בעצמו ואינו מתיירא מה', ולכן אינו עוצר בעד תאוותיו.
