בכלל מידת הנדיבות שלא ידקדק הרבה במוכרו ממכר לעמיתו או כשקונה מיד עמיתו, אלא יוזיל הרבה, למען ישאר גם לחברו מקום להרויח. ובפרט אם הוא מוכר לאיש עני או לתלמיד חכם, שיתן לו אפילו פחות משויו, ויקנה ממנו ביוקר. ואם ישכרנו למלאכתו, ישלם לו יותר בעין יפה, וצדקה רבה תחשב לו, שאין המקבל מתבייש בכך. ולא כמו רבים מעשירי עם שכשבאים לקנות דבר מעני, או שוכרים אותו לעבודה, מדקדקים עמו בדקדוקי עניות, ואומרים, כשאנו רוצים לתת צדקה – יודעים אנחנו, אבל במשא ומתן איננו רוצים להפסיד, ולו חכמו ישכילו שאין צדקה גדולה מזו, שהעני חושב שנוטל את שלו, ולפני ה' גלויה צדקתו.
ובכלל מדת הנדיבות, שישאיל כליו, ואל יחשוש על הפסד מועט שיגרם להם, כי מצוה רבה היא, ולכן יהא מחשב שכר מצוה כנגד הפסדה. ובפרט בענין ספרי הקודש, צריך נדיבות גדולה, שלא למנוע טוב מבעליו ולהשאיל ספריו לכל שואל, ולא יחוש להפסד המועט שיש בדבר.
ובכלל הנדיבות שיהא נדיב בגופו ובחכמתו ועצותיו, לעזור לכל שואל ממנו עזרה, ולא ימנע שום טוב בהיות לאל ידו לעשות, עשה יעשה בעין יפה בין רב בין מעט כפי יכולתו, כי בכל הוא עושה נחת רוח ליוצרו, וגמולו ישלם לו:
