יט שַׁח֣וּ רָ֭עִים לִפְנֵ֣י טוֹבִ֑ים וּ֝רְשָׁעִ֗ים עַֽל־שַׁעֲרֵ֥י צַדִּֽיק׃ כ גַּם־לְ֭רֵעֵהוּ יִשָּׂ֣נֵא רָ֑שׁ וְאֹֽהֲבֵ֖י עָשִׁ֣יר רַבִּֽים׃ כא בָּז־לְרֵעֵ֥הוּ חוֹטֵ֑א וּמְחוֹנֵ֖ן עֲנָוִ֣ים אַשְׁרָֽיו׃
֍ ֍ ֍
(יט) הגם שהרע מתנגד אל הטוב, והרשע מתנגד אל הצדיק, הרי שַׁחוּ – התכופפו והושפלו רָעִים [-הרעים במחשבותיהם] לִפְנֵי טוֹבִים, וּרְשָׁעִים [-המרשיעים במעשיהם] הושפלו עַל שַׁעֲרֵי צַדִּיק, כי טבע הרע שלא יוכל לעמוד ולהתקיים בפני הטוב, וכמו החושך הנדחה מפני האור.
(כ) הגם שמדרכי הטבע שתהיה אהבה בין האנשים הדומים זה לזה, גַּם לְרֵעֵהוּ יִשָּׂנֵא רָשׁ – טבעו של הרש והעני לשנוא את רעהו העני, וְאֹהֲבֵי עָשִׁיר רַבִּים – והכל אוהבים את העשירים.
(כא) ועל כך אומר, בָּז לְרֵעֵהוּ – המבזה את רעהו מחמת עניותו, חוֹטֵא – מחטיא בכך את חוקי החכמה, כי מדרכי החכמה לאהוב את הענוים והשפלים ולחון אותם, ולשנוא את הגאים, ולא לבוז ולשנוא את העני, שהוא נדכא ועניו. וּמְחוֹנֵן עֲנָוִים אַשְׁרָיו – ואילו הנותן חן לענוים יְלַמֵּד בכך את נפשו לאהוב את הענווה ולשנוא את הגאוה, ויהיה לו הדבר לאושר הנפש.
