גַּרְסִינָן בְּפֶרֶק יוֹם טוֹב שֶׁחָל לִהְיוֹת עֶרֶב שַׁבָּת (ביצה כ.) הַהוּא גַּבְרָא דְּאָמַר לְהוּ – מעשה באדם שציוה לפני מותו ואמר 'הָבוּ אַרְבַּע מֵאָה זוּזֵי לִפְלוֹנִי וְלִינְסוּב בְּרַתִּי' – תנו ארבע מאות זוז לפלוני וישא את ביתי, ולא התפרש בדבריו האם שני הדברים תלויים זה בזה או לא, אָמַר רַב פָּפָּא, אין שייכות בין שני הדברים, ולכן, אַרְבַּע מֵאָה שָׁקֵיל – נוטל אותו אדם ארבע מאות זוז, ואילו בְּרַתֵּיהּ – את בתו של אותו אדם, אִי בָּעֵי נָסִיב וְאִי לֹא בָּעֵי לֹא נָסִיב – אם ירצה ישא אותה, ואם לא ירצה לא ישא. אֲבָל אִי אָמַר אותו אדם 'לִינְסוּב בְּרַתִּי וְהָבוּ לֵיהּ' – ישא אותו אדם את ביתי ותנו לו ארבע מאות זוז, הרי נתינת המעות תלויה בנישואי הבת, ולכן רק אִי נָסִיב – אם ישאנה, אִין – נוטל את המעות, וְאִי לֹא נָסִיב – ואם לא ישאנה, לֹא – אינו נוטל את המעות.
מַאי טַעֲמָא – ומה טעם החילוק בין שתי הלשונות, לִישְּׁנָא קַמָּא – בלשון הראשונה, שאמר 'הבו ארבע מאה זוזי לפלוני ולינסוב ביתי', לִישְּׁנָא דְמַתָּנָה הוּא – הרי זו לשון מתנה בֵּין בְּזוּזֵי בֵּין בִּבְרַתָּא – בין לגבי המעות ובין לגבי בתו, וכאילו נותן לו שתי מתנות, שהרי הקדים לומר לשון 'הבו' לפני שני הדברים, הִילְכָּךְ – ולכן, אִי בָּעֵי תַּרְוַיְהוּ – אם רצונו בשני הדברים, שָׁקֵיל – נוטל את שניהם, יטול את המעות וישא את הבת, וְאִי בָּעֵי חַד מִינַּיְהוּ – ואם רצונו רק באחת המתנות, כגון שרוצה את המעות ואינו רוצה לישא את אותה בת, שָׁקֵיל – יכול ליטול את המעות. אֲבָל לִישְּׁנָא בַּתְרָא – אך בלשון האחרונה, שאמר 'לינסוב ביתי והבו ליה', בְּרַתֵּיהּ תְּנָאָה – לגבי הבת לא אמר לשון 'הבו', אלא זהו התנאי למתנה, וְזוּזֵי מַתָּנָה – והמעות הם מתנה אם אכן יקיים את התנאי וישא את הבת, הִילְכָּךְ – ולכן, אִי מְקַיֵּם לֵיהּ לִתְנָאֵיהּ – אם הוא מקיים את התנאי ונושא את בתו של אותו אדם, שָׁקֵיל – נוטל את המעות, וְאִי לֹא, לֹא – ואם אינו נושא אותה, אינו נוטל.
משנה
משנתנו ממשיכה לדון בבנים גדולים וקטנים שירשו את אביהם ועדיין לא חלקו בנכסים: אדם שמת והִנִּיחַ בָּנִים גְּדוֹלִים וּקְטַנִּים, ועדיין לא חלקו בנכסים, וְהִשְׁבִּיחוּ הַגְּדוֹלִים אֶת הַנְּכָסִים, הִשְׁבִּיחוּ לָאֶמְצַע – הרווח מתחלק בין כל היורשים, ואף הקטנים נהנים מרווח זה, אף על פי שלא טרחו בנכסים [ובגמרא יבואר באיזה אופן נאמר דין זה]. וְאִם אָמְרוּ הגְּדוֹלִים בפני בית דין, רְאוּ מַה שֶּׁהִנִּיחַ אַבָּא, הֲרֵי אָנוּ עוֹשִׂין וְאוֹכְלִין – משביחים ונוטלים את השבח לעצמינו, הִשְׁבִּיחוּ לְעַצְמָן, כיון שמכך ששמעו בית דין את דבריהם ואף על פי כן לא מיהרו לחלוק את הנכסים, הרי זה ודאי מחמת שהבינו שיש תועלת גם לקטנים בכך.
וכן הָאִשָּׁה שהתאלמנה, והיא מיורשי בעלה [כגון שמת בלא בנים ובנות ואחים, והיא בת אחיו ויורשת אותו עם שאר אחיותיה], שֶׁהִשְׁבִּיחָה אֶת הַנְּכָסִים, הִשְׁבִּיחָה לָאֶמְצַע, וכל היורשות חולקות בשבח. וְאִם אָמְרָה בפני בית דין רְאוּ מַה שֶּׁהִנִּיחַ לִי בַּעְלִי, הֲרֵינִי עוֹשָׂה וְאוֹכֶלֶת -משביחה ונוטלת את השבח לעצמי, הרי זו הִשְׁבִּיחָה לְעַצְמָהּ.
