מֵיתִיבֵי – מקשה הגמרא על דין זה ממה ששנינו בברייתא, יִיחֵד לוֹ אָבִיו לנישואיו בַּיִת וּכְלֵי בַּיִת, כְּלֵי בַּיִת קָנָה, בַּיִת לֹא קָנָה, הרי שאין הבן זוכה בבית שבו השיאו אביו. אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה, הברייתא עוסקת כְּגוֹן שֶׁהָיָה אוֹצָרוֹ שֶׁל אָבִיו מוּנָח שָׁם, ומכך שלא פינה האב את אוצרו משם, הרי זו ראיה שלא התכוון שבנו יזכה בבית לעצמו. נְהַרְדָּעֵי אָמְרִי – בני ישיבת נהרדעא אמרו, אין צורך שישאיר שם האב את אוצרו, אלא אֲפִילּוּ אם השאיר שם שוּבְכָא דְיוֹנֵי – שובך של יונים, זו ראיה שאינו מתכוון להקנות לבנו את הבית. רַב פָּפָּא אָמַר, אֲפִילּוּ אם השאיר שם אֲצִיצָא דְּהַרְסָנָא – כלי שנותנים בו קמח ומים ובוללים בו את הדג לפני טיגונו בשמן, שזהו דבר מועט מאד ואין לו חשיבות, מכל מקום די בכך. מַר זוּטְרָא אַנְסְבֵיהּ לִבְרֵיהּ – השיא את בנו הגדול בבית, וְתָלָא לֵיהּ סַנְדְּלָא – ותלה באותו בית סנדל של עצמו, כדי לגלות דעתו שאינו מקנה לו את הבית. רַב אַשִּׁי אַנְסְבֵיהּ לִבְרֵיהּ – השיא את בנו הגדול בבית, וְתָלָא לֵיהּ אֲשִׁישָׁא דְּמִשְׁחָא – ותלה שם פך של שמן.
אָמַר מַר זוּטְרָא, הַנֵּי תְּלָת מִילֵּי – שלשה דברים אלו, האמורים להלן, שַׁוִּינְהוּ רַבָּנָן כְּהִילְכְתָא בְּלֹא טַעֲמָא – תקנו אותם חכמים אף על פי שאין להם טעם ברור, והם כמו 'הלכה למשה מסיני', ללא טעם, חֲדָא הָא – הדין האחד הוא מה ששנינו לעיל, שהמשיא את בנו הגדול בבית קנה הבן את הבית, אף על פי שלא נעשה קנין ולא אמר האב בפירוש שזו כוונתו. וְאִידָךְ – ודין נוסף הוא מה דְּאָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל, הַכּוֹתֵב בצוואתו את כל נְכָסָיו במתנה לְאִשְׁתּוֹ, מפרשים את דבריו שלא התכוון שיהיו הנכסים קנויים לה, אלא לֹא עֲשָׂאָהּ אֶלָּא אַפּוֹטְרוֹפָּא – היתה כוונתו למנותה כאפוטרופסית על הנכסים שיירשו בניו, ובאמת כל הנכסים שייכים לבניו ולא לה, ואף זו הלכה ללא טעם, שמפקיעים לשון מתנה שכתב לה ומפרשים זאת באופן אחר. וְאִידָךְ – והדין הנוסף הוא מה דְּאָמַר רַב הוּנָא, אָמַר רַב, האומר לחבירו, מָנֶה לִי בְּיָדְךָ, תְּנֵהוּ לִפְלוֹנִי, ואמר כן בְּמַעֲמַד שְׁלָשְׁתָּן, כלומר, היו שם בעל המנה, אותו שהמנה מופקד בידו, ואותו שרצונו של בעל המנה להקנותו לו, אף על פי שלא נעשה מעשה קנין, קָנָה.
הָאַחִין הַשֻּׁתָּפִין – אחים שהם שותפים בירושת אביהם, שעדיין לא חלקו בנכסים, שֶׁנָּפַל אֶחָד מֵהֶן לָאֻמָּנוּת – שנלקח אחד מהם לעבודת המלך, ויש בכך רווח, אם בחירתו היתה מחמת אביהם, נָפַל לָאֶמְצַע – הרווח ניתן לכולם.
חָלָה אחד האחים, וְנִתְרַפָּא על ידי הוצאות, נִתְרַפָּא מִשֶּׁל עַצְמוֹ, ואין האחים צריכים להשתתף בהוצאות רפואתו [ובגמרא יבואר דין זה].
בזמנם היו נוהגים שכאשר אדם נושא אשה שולחים לו מאכלים ומתנות, וכשהשולח עצמו היה נושא אשה היה הלה מחויב להשיב לו כעין שקיבל, וזהו חוב גמור, כהלוואה ממש. הָאַחִין שֶׁעָשׂוּ מִקְצָתָן שׁוּשְׁבִינוּת בְּחַיֵּי הָאָב, והיינו ששלח האב עם חלק מבניו מתנות לנישואי בני אדם מסוימים, חָזְרָה הַשּׁוּשְׁבִינוּת – כשאותם בני אדם החזירו מתנות בנישואי אותם אחים, חָזְרָה לָאֶמְצַע – מקבלים כל האחים את המתנות הללו, מִפְּנֵי שֶׁהַשּׁוּשְׁבִינוּת נִגְבֵּית בְּבֵית דִּין, והרי זה כהלואה שנתן האב והחזירוה לאחר מותו, שכל היורשים חולקים בה.
אֲבָל שָׁלַח לוֹ בְּיַד חֲבֵרוֹ במתנה כַּדֵּי יַיִן וְכַדֵּי שֶׁמֶן, שלא בדרך שושבינות, אֵינָן נִגְבִּין בְּבֵית דִּין, כלומר, אינו חייב להשיב לו מתנה כעין זו, מִפְּנֵי שֶׁהֵן גְּמִילוּת חֲסָדִים, ולכן אם החזיר לאחר מיתת האב מתנות מעין אלו לאחד הבנים, הרי הם שלו לבדו, ואין שאר האחים חולקים עימו.
