כ. וכן האומר לחבירו מנה שיש לי בידך תנהו לזה קנה, ואין אחד מהן יכול לחזור בו, בין שנתן המנה בחוב שיש לו אצלו בין שנתנו לו מתנה בין שהיה חוב אצלו בין שהיה פקדון אצלו כמו שביארנו. (הלכות זכיה ומתנה פרק ג הלכה ג)
כא. אחד מן האחין שמנהו המלך גבאי או סופר שמכניס ומוציא בממון המלך וכן כל כיוצא בזה מעבודת המלכים, אם מחמת אביהן מנהו כגון שהיה אביהן ידוע בדבר זה ואמר נעמיד תחתיו בנו כדי לעשות חסד עם היתומים, הפרס שיטול וכל השכר שישתכר בעבודה לכל האחין, ואפילו היה חכם ביותר וראוי למנותו, ואם מחמת עצמו מנוהו הרי זה לעצמו. (הלכות נחלות פרק ט הלכה ו)
כב. אחד מן האחין שנטל מאתים זוז ללמוד תורה או ללמוד אומנות יכולין האחין לומר לו אם אין אתה אצלנו אין לך מזונות אלא לפי ברכת הבית, שאין הוצאת מזונות האחד לבדו כהוצאת מזונותיו בין רבים. (הלכות נחלות פרק ט הלכה יא)
כג. השיא האב את בנו ועשה לו משתה והיתה ההוצאה משל אב ונשתלחה שושבינות לזה הבן בחיי האב, כשהיא חוזרת לאחר מיתת האב חוזרת לאמצע, אבל הוציא הבן במשתה משלו אינה חוזרת אלא מחלק הבן שנשתלחה לו בלבד. (הלכות נחלות פרק ט הלכה יג)
כד. האב ששלח שושבינות בשם אחד מבניו כשתחזור השושבינות לאותו הבן הרי היא שלו, אבל אם שלחה האב בשם בניו סתם כשתחזור תחזור לאמצע, ואין זה שנשתלחה לו חייב להחזירה עד שישמחו עמו הבנים כולן, שהרי כולן שושבינין שבשם כולן נשתלחה, לפיכך אם שמח במקצתן מחזיר חלק זה ששמח עמו בלבד והרי הוא לאמצע. (הלכות נחלות פרק ט הלכה יד)
כה. מנהג פשוט ברוב המדינות שבזמן שישא אדם אשה משלחין לו ריעיו ומיודעיו מעות כדי שיתחזק בהן על ההוצאה שמוציא באשתו ובאים אותן הריעים והמיודעים ששלחו לו ואוכלין ושותין עם החתן בשבעת ימי המשתה או במקצתן, הכל כמנהג המדינה, ואלו המעות שמשלחין נקראין שושבינות, ואותם ששלחו המעות ואוכלין ושותין עם החתן נקראים שושבינין. (הלכות זכיה ומתנה פרק ז הלכה א)
כו. השושבינות אינה מתנה גמורה, הדברים ידועים שלא שלח זה עשרה דינרין בשביל שיאכל וישתה בזה ולא שלח אלא מפני שבדעתו היה שאם ישא הוא אשה יחזור וישלח לו כמו ששלח לו, לפיכך אם נשא זה אשה ולא החזיר לו השושבינות הרי זה תובעו בדין ומוציא ממנו. (הלכות זכיה ומתנה פרק ז הלכה ב)
כז. ואין יכול לתבעו עד שישא כדרך שנשא הוא, כיצד ראובן שנשא בתולה ושלח לו שמעון שושבינות ואח"כ נשא שמעון אלמנה, אינו יכול לתבוע להחזיר לו השושבינות שהרי אומר לו איני מחזיר לך אלא בבתולה כמו שנתת לי, וכן אם שלח לו בנשואי אלמנה אינו יכול לתובעו להחזיר לו בנשואי בתולה. (הלכות זכיה ומתנה פרק ז הלכה ג)
כח. עשה ראובן משתה בגלוי ובפרהסיא ועשה שמעון בצנעה, או שעשה ראובן בצנעה ושמעון בפרהסיא אינו יכול לתבעו, שהרי אומר לו איני עושה עמך אלא כדרך שעשית עמי. (הלכות זכיה ומתנה פרק ז הלכה ד)
כט. ראובן שנשא אשה ושלח לו שמעון שושבינות ואכל ושתה עמו ואחר כך נשא שמעון כנשואי ראובן עצמן ובא ראובן ואכל ושתה עמו, או שקרא לו שמעון ולא רצה לבא, או שהיה במדינה ושמע קול טבלא במקום שאין דרכן לקרות אחד אחד אלא כל השומע יבא, ושמע ולא בא, חייב להחזיר לו השושבינות כולה, שהרי ידע ולא בא או קרא לו במקום שדרכן לקרות אחד אחד ולא בא. (הלכות זכיה ומתנה פרק ז הלכה ה)
ל. לא היה ראובן במדינה מנכין לו דמי מה שאכל ושתה שמעון אצלו ומחזיר לו שאר השושבינות, וכן אם היה במדינה ולא קראהו או לא הודיעו מנכין לו ויש לו עליו תרעומת מפני שלא הודיעו.
וכמה מנכין, נהגו בנכוי אם דינר אחד שלח לו שמעון אינו מחזיר לו כלום שהרי זה דמי מה שאכל, ואם יתר על הדינר עד סלע מנכה לו מחצה, מסלע ולמעלה אומדין דעת המשלח. (הלכות זכיה ומתנה פרק ז הלכות ו-ז)
לא. ושיעור השושבינות אם אדם חשוב מנכה לו מחצה, ואם צר עין ומדקדק בהוצאתו אינו מנכה לו אלא שיעור מה שאכל ושתה ומשלם לו השאר. (הלכות זכיה ומתנה פרק ז הלכה ח)
לב. חמשה דברים נאמרו בשושבינות: נגבית בבית דין שאינה אלא כמו מלוה, ואינה משתלמת אלא בעונתה כעין נשואי ראשון, שזה כמו תנאי הוא אף על פי שלא פירש שעל דעת זה שלחה, ואין בה משום ריבית, אפילו שלח לו דינר והחזיר לו עשרה מותר שלא על מנת להוסיף לו שלח, ואין השביעית משמטתה שאינו יכול לגוש אותו ולתובעו עד שישא כדרך שנשא הוא, ואין הבכור נוטל בה פי שנים כשתחזור ליורשין מפני שהוא ראוי ואין הבכור נוטל בראוי כמו שיתבאר במקומו. (הלכות זכיה ומתנה פרק ז הלכה יג)
לג. וכן השולח לחבירו כדי יין וכדי שמן ופירות בעת הנשואין, אין נגבין בבית דין, מפני שהיא גמילות חסדים, ולא נאמרו דיני שושבינות אלא במעות בלבד. (הלכות זכיה ומתנה פרק ז הלכה טו)
