אִיבַּעְיָא לְהוּ – הסתפקו בני הישיבה, מַהוּ שֶׁיְשַׁלֵּם שְׁבַח סִבְלוֹנוֹת, כלומר, אם היו אלו סבלונות מועטים, שבאופן שלא אכל בבית חמיו חוזרים הסבלונות, באופן שהשביחו הסבלונות בביתה, ואין השבח קיים עתה, כגון שאכלוהו או מכרוהו, האם צריכים הם לשלם לו גם את אותו שבח או לא [וצדדי הספק, כיון שמתחילה נשלחו על דעת שישארו שם, והיו רשאים לאכול או למכור את השבח, אין הם חייבים בתשלומיהם, או שכל זמן שלא אכל בבית חמיו נחשבים הסבלונות כפקדון בלבד, והיה אסור להם לשלוח יד בפקדון זה, וחייבים הם בתשלומי השבח (ריטב"א)], תֵּיקוּ – נשארה שאלה זו בספק, ולא נפשטה.
בָּעֵי – הסתפק רָבָא, סִבְלוֹנוֹת הָעֲשׂוּיוֹת לִיבְלוֹת, שאין צריכים להחזירם, וְלֹא בָּלוּ – אך לא בלו אותם סבלונות ועדיין הם קיימים, מַהוּ – מה דינם, האם צריכים להחזירם או לא. וְלֹא אִיפְשִׁיט – ולא נפשט ספק זה.
יָתִיב [-היה יושב] רָבִין סַבָּא קַמֵּיהּ [-לפניו] דְּרַב פָּפָּא, וְיָתִיב וְקָאָמַר – וישב ואמר דין זה, בֵּין שֶׁמֵּת הוּא, בֵּין שֶׁמֵּתָה הִיא, וַאֲפִילּוּ הָדַר בֵּיהּ אִיהוּ – ואפילו אם הוא זה שחזר בו מהנישואין, סִבְלוֹנוֹת הָדְרִי – חוזרים אליו, ואילו מַאֲכָל וּמִשְׁתֶּה ששלח לֹא הָדַר – אינו חוזר. אבל הַדְרָא בָּהּ אִיהִי – אם היא חזרה בה, אֲפִילּוּ כִּישָׁא דְּיַרְקָא הַדְרָא – הכל חוזר, ואפילו מאכל ומשתה, ואפילו אגודה קטנה של ירק ששלח, חוזרת, כיון שאנו אומדים את דעתו, שעל דעת כן שתבטל את הנישואין לא היה שולח כלום.
משנה
שְׁכִיב מְרַע – אדם חולה הנוטה למות, שֶׁכָּתַב כָּל נְכָסָיו במתנה לַאֲחֵרִים, אם שִׁיֵּר לעצמו קַרְקַע או חפץ כָּל שֶׁהוּא, והבריא מחוליו, מַתְּנָתוֹ קַיֶּמֶת, אבל אם לֹא שִׁיֵּר קַרְקַע כָּל שֶׁהוּא, אלא חילק את כל נכסיו, אֵין מַתְּנָתוֹ קַיֶּמֶת, ובגמרא יבואר הטעם בדין זה.
לֹא כָתַב בָּהּ – בשטר המתנה, שהיה באותה שעה שְׁכִיב מְרַע, וכתב את כל נכסיו, והבריא, וְהוּא אוֹמֵר שְׁכִיב מְרַע הָיִיתִי, וממילא בטלה מתנתו לאחר שהבריא, וְהֵן – מקבלי המתנה אוֹמְרִים שבָּרִיא הָיָה, ומתנתו קיימת, כיון שעתה אנו רואים שהוא בריא, צָרִיךְ לְהָבִיא רְאָיָה שֶׁהָיָה שְׁכִיב מְרַע, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, הַמּוֹצִיא מֵחֲבֵרוֹ עָלָיו הָרְאָיָה, וכיון שמקבלי המתנה באים להוציא ממנו את הנכסים, עליהם להביא ראיה שבשעת נתינת המתנה היה בריא.
גמרא
שנינו במשנה, 'שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחרים, שייר קרקע כל שהוא, מתנתו קיימת. לא שייר קרקע כל שהוא, אין מתנתו קיימת'. מבררת הגמרא, מַאי טַעֲמָא – מה טעם החילוק בין אופן שהשאיר לעצמו חלק מנכסיו לבין אופן שלא השאיר לעצמו כלום. ומבארת, אָזְלִינַן בָּתַר אוּמְדְּנָא – אנו הולכים בזה אחר אומדן דעתו של הנותן, שכאשר נתן את כל נכסיו לאחרים, ודאי דְּאִי הֲוָה יוֹדֵעַ דְחַי – אם היה יודע שהוא עתיד להבריא ולחיות, לֹא הֲוָה כָּתַב לְכוּלְּהוּ נִיכְסֵי לְאַחֲרִינֵי – לא היה כותב את כל נכסיו לאחרים, ולא יהיה לו מהיכן לחיות. אֲבָל אִם בשעת המתנה שִׁיֵּיר קַרְקַע כָּל שֶׁהוּא, אָמְרִינַן – אנו אומרים שהיתה כוונתו שאף אם יבריא תהיה המתנה קיימת, ולְמִיסְמַךְ עֲלֵיהּ שַׁיְּירָהּ – וסמך על כך שיוכל להתקיים מקרקע זו גם אם יבריא, הִילְכָּךְ – ולכן מַתְּנָתוֹ קַיֶּמֶת.
