וְתַנְיָא נַמֵּי – שנינו דין כעין זה גם בברייתא, שהולכים אחרי אומדן דעתו של נותן המתנה, הֲרֵי שֶׁהָלַךְ בְּנוֹ של האדם לִמְדִינַת הַיָּם, וְשָׁמַע האב שמועה שֶׁמֵּת בְּנוֹ, וְעָמַד וְכָתַב את כָּל נְכָסָיו במתנה לְאַחֵר, וְאַחַר כָּךְ בָּא בְּנוֹ, והתברר שהיתה זו שמועת שקר, אף על פי כן מַתְּנָתוֹ מַתָּנָה, שהרי לא אמר בפירוש שנותן את המתנה מחמת שמת בנו. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן מְנַסְיָא חולק ואוֹמֵר, אֵין מַתְּנָתוֹ מַתָּנָה, שֶׁאִלּוּ הָיָה יוֹדֵעַ שֶׁבְּנוֹ קַיָּם בודאי לֹא הָיָה כּוֹתְבָן במתנה לאדם אחר, ובאופן כזה שהדבר ברור לכל, אף על פי שלא התנה זאת בפירוש, המתנה בטילה, ואף משנתנו סוברת כדעת רבי שמעון בן מנסיא, ולכן אם נתן השכיב מרע את כל נכסיו לאחרים, אנו אומדים את דעתו שבודאי אילו היה יודע שיבריא ויחיה, לא היה נותן את כל נכסיו לאחרים.
וְאָמַר רַב נַחְמָן, הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן מְנַסְיָא, שהולכים אחרי אומדן דעתו של נותן המתנה.
תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, הֲרֵי שֶׁהָיָה חוֹלֶה וּמֻטָּל בַּמִּטָּה, וְאָמְרוּ לוֹ בני אדם שסביבו, נְכָסָיו לְמִי – למי יהיו נכסיו לאחר מיתתו, וְאָמַר לָהֶן, [ומדבר על עצמו בלשון נסתר], דּוֹמֶה – הייתי סבור ומדמה שֶׁיֵּשׁ לוֹ [-לי] בֵּן, עַכְשָׁו שהתברר שֶׁאֵין לוֹ בֵּן, יהיו נְכָסָיו לִפְלוֹנִי, וכן אם הָיָה חוֹלֶה וּמֻטָּל בַּמִּטָּה, וְאָמְרוּ לוֹ, נְכָסָיו לְמִי, וְאָמַר לָהֶן, דּוֹמֶה – הייתי סבור ומדמה שֶׁאִשְׁתִּי מְעֻבֶּרֶת, אך עַכְשָׁו שהתברר שֶׁאֵין אִשְׁתִּי מְעֻבֶּרֶת יהיו נְכָסָיו לִפְלוֹנִי, וְנוֹדַע באופן הראשון שֶׁיֵּשׁ לוֹ בֵּן, אוֹ שנודע באופן השני שֶׁהָיְתָה אִשְׁתּוֹ מְעֻבֶּרֶת, וטעה במחשבתו בשעת נתינת המתנה, אֵין מַתְּנָתוֹ מַתָּנָה, והיינו כטעמו של רבי שמעון בן מנסיא, שהולכים אחרי אומדן דעתו של נותן המתנה.
אָמַר רָבָא, אָמַר רַב נַחְמָן, אָמַר שְׁמוּאֵל, הַמּוֹכֵר שְׁטָר חוֹב לַחֲבֵרוֹ – ראובן שיש לו שטר חוב של שמעון, ששמעון חייב לו מעות, ומכר את שטר החוב ללוי, שיוכל לוי לגבות חוב זה משמעון, וְחָזַר ראובן וּמְחָלוֹ לחוב שבשטר לאחר שמכרו ללוי, הרי החוב מָחוּל, ואין שמעון צריך לפרוע מאומה. וַאֲפִלּוּ יוֹרֵשׁ של ראובן, מוֹחֵל – יכול למחול ולבטל את החוב [והטעם לכך, כיון שמכירת שטרות מועילה רק מדרבנן, ולא מהתורה, וכיון שמהתורה נשאר החוב אצל המוכר, יכול הוא למחול עליו (רמב"ם)]. וּמוֹדֶה שְׁמוּאֵל, שֶׁאִם נְתָּנוֹ המלוה לשטר החוב בְּמַתְּנַת שְׁכִיב מְרַע, שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִמְחוֹל, כיון שחיזקו חכמים את כחה של מתנת שכיב מרע, ועשאוה כאילו היא מועילה מהתורה. ומבאר הרי"ף, פֵּרוּשׁ, הָא דְּאָמַר שְׁמוּאֵל 'אֵינוֹ יָכוֹל לִמְחוֹל', אַיּוֹרֵשׁ קָאֵי – דין זה נאמר על היורש של המלוה, שכיון שאביו נתן את החוב במתנה לאדם אחר, אין היורש יכול למחול על חוב זה, וְלָאו אַשְׁכִיב מְרַע גוּפֵיהּ – אך לא נאמר דין זה על השכיב מרע עצמו, דְּקַיְּמָא לָן – שהרי מקובל בידינו להלכה כלל זה בְּמתנת שְׁכִיב מְרַע, כָּל שֶׁאִלּוּ עָמַד חוֹזֵר – בכל אופן שאם יבריא תתבטל מתנתו, חוֹזֵר בְּמַתְּנָתוֹ – יכול הוא אף לחזור בו ממתנתו, ואם הוא מוחל על החוב הרי זו חזרה מהמתנה, ובודאי מועילה מחילתו, אלא ודאי דברי שמואל נאמרו על היורש, שכיון שכבר מת האב וחלה מתנתו, אין היורש יכול למחול. וּכְבָר בָּרֵירְנָא לָהּ לְהָא מִילְּתָא שַׁפִּיר – וכבר ביררנו ענין זה היטב בְּפֶרֶק הַכּוֹתֵב לְאִשְׁתּוֹ.
