אָמַר רָבָא, אָמַר רַב נַחְמָן, שְׁכִיב מְרַע שֶׁאָמַר 'יָדוּר פְּלוֹנִי בַּבַּיִת הַזֶּה', או שאמר 'יֹאכַל פְּלוֹנִי פֵּרוֹת דֶּקֶל זֶה', לֹא אָמַר כְּלוּם, ולא זכו אותם מקבלים, כיון שאין זו מתנה בדבר שיש בו ממשות, שהרי הדירה והאכילה הם דברים שאין בהם ממשות ולא ניתן להקנותם, עַד שֶׁיֹּאמַר 'תְּנוּ בַּיִת זֶה לִפְלוֹנִי וְיָדוּר בּוֹ', או 'תְּנוּ דֶּקֶל זֶה לִפְלוֹנִי וְיֹאכַל פֵּירוֹתָיו'. ואף שתיקנו חכמים שדברי שכיב מרע יועילו ללא קנין, היינו דוקא בדבר שאדם בריא יכול להקנותו בקנין, אבל דבר שגם על ידי קנין לא ניתן להקנותו, כגון דברים אלו שאין בהם ממש, אף דברי שכיב מרע אינם מועילים בו.
אָמַר רָבָא, אָמַר רַב נַחְמָן, שְׁכִיב מְרַע שֶׁאָמַר, הַלְוָאָה שֶׁיֵּשׁ לִי בְּיַד פְּלוֹנִי, תְּנוּ אוֹתָהּ לִפְלוֹנִי, דְּבָרָיו קַיָּימִין, וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְמַעֲמַד שְׁלָשְׁתָּן, והיינו כיון שזהו דבר שבריא יכול להקנותו במעמד שלשתן, וממילא בשכיב מרע מועילים דבריו כאילו נעשה קנין.
אָמַר רַב יוֹסֵף בַּר מִנְיוּמִי, אָמַר רַב נַחְמָן, שְׁכִיב מְרַע שֶׁכָּתַב את כָּל נְכָסָיו במתנה לַאֲחֵרִים – לכמה בני אדם, בזה אחר זה, רוֹאִין – מתבוננים באופן שבו נתן את הנכסים, אִם כִּמְחַלֵּק – אם היתה כוונתו מתחילה לחלק את כל נכסיו, ואמרם בזה אחר זה כיון שחילקם לכמה בני אדם, הרי זו מתנת שכיב מרע בכל נכסיו, שאם מֵת, קָנוּ כֻּלָּן, ואם עָמַד – הבריא מחוליו, חוֹזֵר בְּכֻלָּן, וכפי שהתבאר במשנה, ששכיב מרע שנתן את כל נכסיו והבריא, חוזר בו מכל מתנותיו, הגם שנעשו בקנין [שהרי כתיבת השטר נחשבת קנין]. וְאִם כְּנִמְלָךְ – אך אם ניכר מתוך דבריו שלא התכוון בתחילה לחלק את כל נכסיו, אלא לאחר שציוה חלק מהנכסים לפלוני, שתק ושהה, ואחר כך ציוה ששאר הנכסים יהיו לאחר, אם מֵת, קָנוּ כֻּלָּן, כדין מתנת שכיב מרע שנתן את כל נכסיו, אך אם עָמַד, אֵינוֹ חוֹזֵר אֶלָּא בָּאַחֲרוֹן, כיון שלגבי הראשונים נחשבת מתנתו כמתנת שכיב מרע במקצת נכסיו, שאף אם הבריא אינו חוזר [כשנעשה בה קנין], ואילו האחרון, שאצלו היתה זו מתנה בכל הנכסים, שהרי לאחריה לא שייר לעצמו כלום, לא קנה.
תמהה הגמרא על דין זה, מדוע באופן שהוא נראה כנמלך אנו אומרים שאינו חוזר בו ממקבלי המתנה הראשונים, וְדִילְמָא עַיּוֹנֵי קָא מְעַיֵּין – שמא היה מעיין ומחשב בדעתו מה לתת לכל אחד, ומתחילה התכוון לחלק את כל נכסיו, ואם כן אף לגבי הראשונים זו מתנת שכיב מרע, שאם עמד, חוזר. מתרצת הגמרא, סְתָמֵיהּ – סתם הנהגתו דִשְׁכִיב מְרַע, דְּמֵידַק דַּיֵּק – שמתחילה מדקדק וחושב כיצד לחלק את נכסיו, וְהָדַר יָהֵיב – ורק אחר כך נותן את הנכסים למי שרוצה, ואם שהה בשתיקה בין מתנה למתנה, זו ראיה שנמלך הוא בדעתו.
אָמַר רַב יוֹסֵף בַּר מִנְיוּמִי, אָמַר רַב נַחְמָן, שְׁכִיב מְרַע שֶׁכָּתַב את כָּל נְכָסָיו הידועים לנו במתנה לַאֲחֵרִים, וְעָמַד, אֵינוֹ חוֹזֵר, והטעם לכך, כיון דחַיְשִׁינָן – אנו חוששים שֶׁמָּא יֵשׁ לוֹ נְכָסִים נוספים בִּמְדִינָה אַחֶרֶת, ונמצא שאין זו מתנת שכיב מרע בכל הנכסים. תמהה הגמרא, וְאֶלָּא לפי דין זה, מַתְנִיתִין דְּקָתָּנֵי – מה ששנינו במשנה, שאם לֹא שִׁיֵּיר קַרְקַע כָּל שֶׁהוּא, אֵין מַתְּנָתוֹ קַיֶּמֶת, הֵיכִי מַשְׁכַּחַת לָהּ – באיזה אופן שייך דין זה, והרי לעולם נחשוש שמא יש לו נכסים נוספים במדינה אחרת. מתרצת הגמרא, אָמַר רַב חָמָא, הדין האמור במשנתנו הוא בְּאוֹמֵר 'כָּל נְכָסַי אֵלּוּ הֵן', וכיון שאמר בתוך מתנתו שאלו הם כל נכסיו, דין מתנתו כמתנת שכיב מרע בכל הנכסים. תירוץ נוסף, מַר בַּר רַב אַשִּׁי אָמַר, משנתנו עוסקת בְּמוּחְזָק – באופן שהוא מוחזק אצלינו שאלו הם כל נכסיו, ובאופן זה אין חוששים שמא יש לו נכסים במקום אחר, שאינם ידועים לנו.
