ו) כל קרבן שנתפגל במחשבת הזמן – שבשעת עשיית אחת מארבע העבודות שבו חשב העובד לאוכלו או להקטיר את אבריו לאחר הזמן הראוי, כמו שביארנו, כל האוכל ממנו כזית במזיד, חייב כרת, שנאמר 'והנפש האוכלת ממנו עונה תשא'. ואם אכל ממנו בשגגה, מביא חטאת קבועה.
ז) אין חייבין כרת באכילת בשר פיגול, אלא על אכילת דברים שהותרו [אילו לא היו מתפגלים] בין לאכילת האדם בין להקטרה במזבח, אבל אם אכל מן המתיר עצמו, כפי שיבואר, אינו חייב כרת, אלא לוקה כאוכל פסולי המוקדשין שאין בהם פגול.
כיצד, מנחה שנתפגלה, האוכל כזית משיריה, שזהו החלק המותר באכילה במנחה כשרה, במזיד, חייב כרת. אבל אם אכל מן הקומץ שלה, או מן הלבונה, שהם מוקטרים על גבי המזבח ומתירים את השאר, אינו חייב כרת. לפי שהן הן המתירים את השירים לאדם.
וכן זבח שנתפגל, האוכל כזית מבשרו העומד לאכילה בקרבן כשר, או מאימוריו העומדים להקטרה, או מבשר העולה שעומדת כולה להקטרה, חייב כרת. אבל אם אכל כזית מן הדם, שהוא עומד לזריקה ולהתיר את שאר הקרבן, אינו חייב עליו משום פגול, שהדם מתיר את האימורין ליקרב למזבח, והאימורין מתירין את הבשר לאדם, ודם העולה מתיר בשרה למזבח, ודם חטאת העוף מתיר בשרה לכהנים, ודם עולת העוף מתיר בשרה למזבח, ודם חטאות הנשרפות מתיר אימוריהם למזבח, לפיכך חייבין על אימוריהן, שהם הניתרים למזבח, משום פגול.
הקומץ והלבונה של המנחה מתירין את השירים של המנחה לכהנים, ושני כבשי עצרת מתירין את שתי הלחם לכהנים, וכן שני בזיכי לבונה מתירין את לחם הפנים לכהנים. אבל דברים שאין להם מתירין כלל, כגון בשר חטאות הנשרפות ומנחות הנשרפות – שכל הקרבן נשרף, אינן מתפגלין לעולם.
