ח) כפי שהתבאר לעיל, אין 'פיגול' אלא כשחשב את מחשבת הפסול בדבר שהוא חלק מהקרבן, ומתיר חלק אחר מהקרבן, והאיסור הוא לאכול את החלק שניתר על ידי הקרבת ה'מתיר': ואלו דברים שאין חייבין עליהן משום פגול לעולם, הקומץ והלבונה של המנחה, והקטורת, והדם, והיין, בין יין הבא עם הנסכים ובין יין הבא כקרבן בפני עצמו [כפי שהתבאר לעיל שניתן להתנדב יין, ומזלפים אותו על גבי המזבח], ומנחות הנשרפות כולן – שכל המנחה נשרפת, שהרי אין להם קומץ להתירן, כגון מנחת כהנים ומנחת נסכים, שנשרפות כולן ואין בהן חלק העומד לאכילה, ובשר חטאות הנשרפות, שאינו ניתר באכילה, ולוג שמן של מצורע. ואם תאמר ותקשה, והלא דם האשם מתירו – מתיר את לוג השמן, שהרי שייריו נאכלים, אין זו קושיא, לפי שאינו תלוי בו – אין לוג השמן תלוי בדם האשם, שהרי אדם מביא אשמו היום, ויכול להביא את לוג השמן לאחר כמה ימים, כמו שיתבאר במקומו.
ט) אסור להותיר מבשר הקדשים לאחר זמן אכילתן, שנאמר בקרבן תודה 'לא תותירו ממנו עד בקר', והוא הדין לשאר הקדשים כולם. והמותיר אינו לוקה, שהרי ניתקו הכתוב לעשה – כתבה התורה את תקנתו של מי שעבר על איסור זה, שנאמר 'והנותר ממנו עד בקר, באש תשרופו'.
