הזהירונו חכמינו ז"ל שלא יסמוך אדם על הנס, אלא יש לו לחשוש שמא לא יעשו לו נס, ואם יעשו לו נס – מנכים לו מזכויותיו, ודיינו בניסים שעושה לנו הקדוש ברוך הוא ברחמיו וחסדיו בכל עת וכל רגע, שאנחנו ככבשה אחת בין כמה זאבים, ולולא ה' שהיה לנו אזי חיים בלעונו. ואמרו חז"ל שאין בעל הנס מכיר בניסו, שהרי כמה בני אדם סובלים יסורים קשים ומכות גדולות ומחלות קשות, ואם נעשה להם נס וניצולים – ימלא פיהם תהילות, יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם, ועל אחת כמה וכמה טובה כפולה ומכופלת למקום עלינו, כשנותן לנו בריאות השקט ושלוה, ואין שום פגע רע. ועל זה אמרו 'כל הנשמה תהלל י-ה', שחייב האדם להלל על כל נשימה ונשימה, שהצילו מחלאים רעים, ומכל רעות המתרגשות לבוא בעולם, ואלו פינו מלא שירה וכו' לא נספיק להללו. ואם יעקב אבינו ע"ה אמר 'קטנתי מכל החסדים', מה נאמר אנו, ולכל הפחות נברח מלסמוך על הנס כאשר נוכל, כי אם יש בידינו מעט מצוות וזכיות, ואף אותם ינכו מאיתנו מחמת הניסים, הרי נשאר ללא כלום.
ואם אדם סומך על הנס על בצע כסף הרי זה פתי וסכל, ודומה למחליף מרגלית ואבן יקרה על גוש עפר, ואם אין עושים לו נס הרי זה מתחייב בנפשו, ועתיד ליתן את הדין כמעט כמו מי שמאבד עצמו לדעת, ואם מכניס עצמו למקום סכנה, עובר על מה שאמרה תורה 'ונשמרתם מאד לנפשותיכם', כתבה התורה לשון 'מאד', ללמד שצריך להיזהר ולהישמר אפילו מספק ספיקא וחשש רחוק של סכנה. והעובר על מצות ה' – ענוש יענש, או בעולם הזה או בעולם הבא.
