משנה ב: מִי שֶׁהָלַךְ לִמְדִינַת הַיָּם וְעָמַד אֶחָד וּפִרְנֵס אֶת אִשְׁתוֹ, חָנָן אוֹמֵר, אִבֵּד אֶת מְעוֹתָיו. נֶחְלְקוּ עָלָיו בְּנֵי כֹהֲנִים גְּדוֹלִים וְאָמְרוּ, יִשָּׁבַע כַּמָּה הוֹצִיא וְיִטּוֹל. אָמַר רַבִּי דוֹסָא בֶן הַרְכִּינַס כְּדִבְרֵיהֶם. אַמַר רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, יָפֶה אָמַר חָנָן, הִנִּיחַ מְעוֹתָיו עַל קֶרֶן הַצְּבִי:
משנה ב: המשנה מביאה עתה את הדין השני שאמר חנן בן אבשלום, ונחלקו עליו חכמים: מִי [-אדם נשוי] שֶׁהָלַךְ לִמְדִינַת הַיָּם, וְעָמַד אדם אֶחָד וּפִרְנֵס אֶת אִשְׁתּוֹ, וכשחזר הבעל למקומו תובע ממנו אותו אדם שישלם לו את הממון שהוציא על פרנסת אשתו, חָנָן אוֹמֵר, אִבֵּד אותו אדם את מָעוֹתָיו, ואין הבעל חייב לשלם לו דבר, כיון שלא אמר לו הבעל לעשות כן, ואף הוא עצמו לא התנה שישלם לו הבעל אחר כך את הממון. נֶחְלְקוּ עָלָיו בְּנֵי כֹּהֲנִים גְּדוֹלִים, וְאָמְרוּ, יִשָּׁבַע אותו אדם כַּמָּה הוֹצִיא למזונות אשת חבירו, וְיִטּוֹל את אותו הממון מהבעל, שהרי היה הבעל חייב לפרנסה, ואותו אדם שילם את התחייבותו. אָמַר רַבִּי דּוֹסָא בֶּן הָרְכִּינַס כְּדִבְרֵיהֶם של בני כהנים גדולים. אָמַר רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, יָפֶה אָמַר חָנָן, אותו אדם שפרנס את אשת חבירו הרי הוא כמי שהִנִּיחַ מָעוֹתָיו עַל קֶרֶן הַצְּבִי, שבודאי הם אבודים ממנו.
