ז וָֽאֹמַ֣ר אֲלֵהֶ֗ם אִ֣ישׁ שִׁקּוּצֵ֤י עֵינָיו֙ הַשְׁלִ֔יכוּ וּבְגִלּוּלֵ֥י מִצְרַ֖יִם אַל־תִּטַּמָּ֑אוּ אֲנִ֖י יְהוָ֥ה אֱלֹֽהֵיכֶֽם׃ ח וַיַּמְרוּ־בִ֗י וְלֹ֤א אָבוּ֙ לִשְׁמֹ֣עַ אֵלַ֔י אִ֣ישׁ אֶת־שִׁקּוּצֵ֤י עֵֽינֵיהֶם֙ לֹ֣א הִשְׁלִ֔יכוּ וְאֶת־גִּלּוּלֵ֥י מִצְרַ֖יִם לֹ֣א עָזָ֑בוּ וָֽאֹמַ֞ר לִשְׁפֹּ֧ךְ חֲמָתִ֣י עֲלֵיהֶ֗ם לְכַלּ֤וֹת אַפִּי֙ בָּהֶ֔ם בְּת֖וֹךְ אֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃ ט וָאַ֨עַשׂ֙ לְמַ֣עַן שְׁמִ֔י לְבִלְתִּ֥י הֵחֵ֛ל לְעֵינֵ֥י הַגּוֹיִ֖ם אֲשֶׁר־הֵ֣מָּה בְתוֹכָ֑ם אֲשֶׁ֨ר נוֹדַ֤עְתִּי אֲלֵיהֶם֙ לְעֵ֣ינֵיהֶ֔ם לְהֽוֹצִיאָ֖ם מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃ י וָאֽוֹצִיאֵ֖ם מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם וָֽאֲבִאֵ֖ם אֶל־הַמִּדְבָּֽר׃
֍ ֍ ֍
(ז) אך התנה עמהם ה' תנאי שיהיו קדושים ומיוחדים אליו, וָאֹמַר אֲלֵהֶם, אִישׁ שִׁקּוּצֵי עֵינָיו הַשְׁלִיכוּ, והיינו את צלמי העבודה זרה שהיו עשויים למשוך את האדם אחר מראה עיניו לזנות, וּבְגִלּוּלֵי מִצְרַיִם אַל תִּטַּמָּאוּ, שהם עניני עבודה זרה השייכים לאמונות בדברי שוא ובהבל, כי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם.
(ח) וַיַּמְרוּ בִי – עשו את מה שציויתי עליהם שלא לעשות, וְלֹא אָבוּ – לא רצו לִשְׁמֹעַ אֵלַי ולעשות את מה שציויתי עליהם לעשות, אִישׁ אֶת שִׁקּוּצֵי עֵינֵיהֶם [-את מעשי הזנות הרמוזים בלשון 'שקוצי עיניהם', שהם מעשים בפועל שהיו צריכים להשליכם ולהפסיק לעשותם], לֹא הִשְׁלִיכוּ. וְאֶת גִּלּוּלֵי מִצְרַיִם [-את המחשבות של העבודה זרה, שהיו צריכים לעוזבם], לֹא עָזָבוּ, וָאֹמַר לִשְׁפֹּךְ חֲמָתִי הפנימית עֲלֵיהֶם, ועל ידי זה לְכַלּוֹת אַפִּי [-הכעס הניכר כלפי חוץ] בָּהֶם, כי כאשר הכעס החיצוני מגיע מהחימה הפנימית, יעשה כליון מוחלט, עוד בהיותם בְּתוֹךְ אֶרֶץ מִצְרָיִם.
(ט) ואמנם מצד עצמם היו ראויים לכליה באותו הזמן, וָאַעַשׂ לְמַעַן שְׁמִי, לְבִלְתִּי הֵחֵל – שלא יתחלל לְעֵינֵי הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הֵמָּה בְתוֹכָם, אֲשֶׁר נוֹדַעְתִּי אֲלֵיהֶם לְעֵינֵיהֶם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם.
(י) וָאוֹצִיאֵם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, וָאֲבִאֵם אֶל הַמִּדְבָּר, כדי להורות להם שם את המצוות והחוקים, וכדי שיראו שם את השגחת ה' הקבועה והניסים התמידיים שזכו להם.
