משנה ב: רַבִּי עֲקִיבָא מְחַיֵּב עַל סְפֵק מְעִילוֹת אָשָׁם תָּלוּי, וַחֲכָמִים פּוֹטְרִים. וּמוֹדֶה רַבִּי עֲקִיבָא, שֶׁאֵין מֵבִיא אֶת מְעִילָתוֹ, עַד שֶׁתִּתְוַדַּע לוֹ, וְיָבִיא עִמָּהּ אָשָׁם וַדָּאי. אָמַר רַבִּי טַרְפוֹן, מַה לָּזֶה מֵבִיא שְׁתֵּי אֲשָׁמוֹת, אֶלָּא יָבִיא מְעִילָה וְחֻמְשָׁהּ, וְיָבִיא אָשָׁם בִּשְׁנֵי סְלָעִים, וְיֹאמַר, אִם וַדַּאי מָעַלְתִּי, זוֹ מְעִילָתִי וְזֶה אֲשָׁמִי. וְאִם סָפֵק, הַמָּעוֹת נְדָבָה, וְאָשָׁם תָּלוּי, שֶׁמִּמִּין שֶׁהוּא מֵבִיא עַל הוֹדַע, מֵבִיא עַל לֹא הוֹדַע :
משנה ג: אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא, נִרְאִים דְּבָרֶיךָ בִּמְעִילָה מְעֻטָּה, הֲרֵי שֶׁבָּא עַל יָדוֹ סְפֵק מְעִילָה בְּמֵאָה מָנֶה, לֹא יָפֶה לוֹ שֶׁיָּבִיא אָשָׁם בִּשְׁתֵּי סְלָעִים וְאַל יָבִיא סְפֵק מְעִילָה בְּמֵאָה מָנֶה, הָא מוֹדֶה רַבִּי עֲקִיבָא לְרַבִּי טַרְפוֹן בִּמְעִילָה מֻעָטֶת.
משנה ב: כפי שהתבאר בפרקים הקודמים, העובר בשוגג על חטא שחייבים על זדונו כרת, חייב חטאת. והמסופק אם עבר על עבירה זו או לא, מביא אשם תלוי. משנתנו דנה בדין המסופק אם מעל בהקדש: רַבִּי עֲקִיבָא מְחַיֵּב עַל סְפֵק מְעִילוֹת – אדם המסופק האם מעל בהקדש, אָשָׁם תָּלוּי, וַחֲכָמִים פּוֹטְרִים, כיון שהמועל בשוגג אינו מביא חטאת, אלא אשם, והם סוברים שדבר שמביאים על שגגתו אשם, אין מביאים על ספיקו אשם תלוי. וּמוֹדֶה רַבִּי עֲקִיבָא, שֶׁאֵין מֵבִיא אֶת מְעִילָתוֹ – את דמי הממון שמעל בו, עַד שֶׁתִּתְוַדַּע לוֹ – עד שיתברר לו שמעל בוודאי, וְיָבִיא עִמָּהּ אָשָׁם וַדָּאי, כדין כל המועל בהקדש, אך כל זמן שהוא מסופק בדבר, אף שסובר רבי עקיבא שהוא מביא אשם תלוי, מכל מקום אינו מביא את דמי המעילה. אָמַר רַבִּי טַרְפוֹן, מַה לָּזֶה מֵבִיא שְׁתֵּי אֲשָׁמוֹת, כלומר, הרי בכך שאנו אומרים שמביא עתה אשם תלוי, ולאחר שיוודע לו שמעל מביא גם אשם ודאי, נמצא שיביא שתי אשמות, אֶלָּא יָבִיא עתה את דמי המְעִילָה וְחֻמְשָׁהּ, וְיָבִיא אָשָׁם אחד בִּשְׁנֵי סְלָעִים [כדין קרבן אשם, שיש לקנותו בשני סלעים], וְיֹאמַר, אִם וַדַּאי מָעַלְתִּי – אם עתיד להתברר הדבר שמעלתי בוודאות, זוֹ מְעִילָתִי – זהו הממון שעלי לשלם להקדש, וְזֶה אֲשָׁמִי – והקרבן הוא אשם ודאי. וְאִם סָפֵק – אם עתיד הדבר להשאר בספק, יהיו הַמָּעוֹת נְדָבָה, וְאָשָׁם תָּלוּי, ומבאר רבי טרפון את דבריו, שֶׁמִּמִּין שֶׁהוּא מֵבִיא עַל הוֹדַע, מֵבִיא עַל לֹא הוֹדַע, כלומר, אותו קרבן אשם שמביא מי שמעל בשוגג בודאי, מביא גם מי שמסופק בדבר וחייב באשם תלוי, ולכן יכול הוא להביא אשם אחד ולהתנות עליו. [משנה ג:] אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא לרבי טרפון, אכן, נִרְאִים דְּבָרֶיךָ בִּמְעִילָה מְעֻטָּה, שסכום דמי המעילה הוא פחות משווי קרבן אשם, שבאופן זה מוטב לו להביא עתה קרבן אחד יחד עם דמי מעילתו, ומרויח בכך שגם אם יתברר לו שחטא לא יצטרך להביא אשם נוסף, אבל, הֲרֵי שֶׁבָּא עַל יָדוֹ סְפֵק מְעִילָה בְּמֵאָה מָנֶה, ואם יעשה כעצתו של רבי טרפון, יצטרך להביא עתה מלבד קרבן האשם גם מאה מנה ולהוסיף עליהם חומש, לֹא יָפֶה לוֹ – האם לא עדיף לאותו אדם שֶׁיָּבִיא אָשָׁם תלוי, בִּשְׁתֵּי סְלָעִים, וְאַל יָבִיא סְפֵק מְעִילָה בְּמֵאָה מָנֶה, לומדת מכך המשנה, הָא – יש לך ללמוד מדברים אלו, שמוֹדֶה רַבִּי עֲקִיבָא לְרַבִּי טַרְפוֹן בִּמְעִילָה מֻעָטֶת, שיכול הוא להביא עתה אשם אחד ולהתנות עליו, ויביא עמו את דמי המעילה והחומש.
