טו וְגַם־אֲנִ֗י נָשָׂ֧אתִי יָדִ֛י לָהֶ֖ם בַּמִּדְבָּ֑ר לְבִלְתִּי֩ הָבִ֨יא אוֹתָ֜ם אֶל־הָאָ֣רֶץ אֲשֶׁר־נָתַ֗תִּי זָבַ֤ת חָלָב֙ וּדְבַ֔שׁ צְבִ֥י הִ֖יא לְכָל־הָֽאֲרָצֽוֹת׃ טז יַ֜עַן בְּמִשְׁפָּטַ֣י מָאָ֗סוּ וְאֶת־חֻקּוֹתַי֙ לֹֽא־הָלְכ֣וּ בָהֶ֔ם וְאֶת־שַׁבְּתוֹתַ֖י חִלֵּ֑לוּ כִּ֛י אַֽחֲרֵ֥י גִלּֽוּלֵיהֶ֖ם לִבָּ֥ם הֹלֵֽךְ׃ יז וַתָּ֧חָס עֵינִ֛י עֲלֵיהֶ֖ם מִֽשַּׁחֲתָ֑ם וְלֹֽא־עָשִׂ֧יתִי אוֹתָ֛ם כָּלָ֖ה בַּמִּדְבָּֽר׃
֍ ֍ ֍
(טו) וכאשר חטאו בחטא המרגלים, וְגַם אֲנִי נָשָׂאתִי יָדִי לָהֶם [-נשבעתי להם] בַּמִּדְבָּר, לְבִלְתִּי הָבִיא אוֹתָם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי, שיש לה גם את כל המעלות הגשמיות, שהיא זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ, וכוללת גם את כל המעלות הרוחניות, כי צְבִי הִיא לְכָל הָאֲרָצוֹת – היא הארץ הנרצית יותר מכל הארצות האחרות, כי שורה שם השכינה, הנבואה, וה' משגיח עליה בהשגחה פרטית.
(טז) והטעם לגזירה זו שלא יכנסו לארץ ישראל, כיון שהסיבה לחטאיהם לא היתה מחמת תאוה ויצר הרע, אלא יַעַן בְּמִשְׁפָּטַי מָאָסוּ, וְאֶת חֻקּוֹתַי לֹא הָלְכוּ בָהֶם, וְאֶת שַׁבְּתוֹתַי חִלֵּלוּ, מחמת כִּי אַחֲרֵי גִלּוּלֵיהֶם לִבָּם הֹלֵךְ – כי לא היתה אמונתם שלימה בה', וכפי שהראו בחטא המרגלים, שלא האמינו ביכולת ה' להכניסם לארץ ישראל, וחטא הבא מחמת כפירה חמור יותר מחטא הבא מחמת תאוה ויצר הרע.
(יז) ואף על פי שנשבע ה' שלא יכנסו לארץ ישראל, וַתָּחָס עֵינִי עֲלֵיהֶם מִשַּׁחֲתָם מיד, שאז היה העם כולו אובד [ולשון 'חס' היא על דבר שיש לו בו צורך, ואף כאן ראה ה' שאם ישארו ארבעים שנה במדבר ויראו את הניסים הגלויים כל אותו הזמן, ילמדו להאמין בה'], וְלֹא עָשִׂיתִי אוֹתָם כָּלָה – לא כיליתי אותם מיד בַּמִּדְבָּר, אלא גזר עליהם ה' שינועו במדבר ארבעים שנה, ועל ידי זה יראו זמן רב את הניסים התמידיים וההשגחה הפרטית החופפת עליהם, ומתוך כך יבואו לידי אמונה שלימה בה'.
