מידת הסבלנות טובה ונעימה היא, וזו מדה טובה צריכה לכל אדם, הגדול לפי גדלו, והקטן לפי קטנו, אם הוא ממנהיגי העם צריך הוא לסבול את משא העם, ולסבול עלבונו מאנשים בני בליעל המתריסים כנגדו, וינהגם וינהלם בנחת רוח. וכן כל אחד בביתו צריך פלס ומאזני משפט, ושיקול הדעת איזוהי דרך ישרה, אם לזרוק מרה או לסבול ולשתוק, וכמה גבורה צריך לסבול על ענין הדיבור, לכן אף אם יהיה ליבו בוער כאש והדיבור מקשקש בתוכו ורוצה לצאת החוצה, יתגבר כארי לכוף את יצרו ולעצור את דבריו, וכמו שאמרו 'מילה בסלע, שתיקה בשתי סלעים'. ובפרט בזמן כעס ישים עצמו כאילם לא יפתח פיו, כי בזמן כזה – לא בדעת ידבר, ושתיקתו יפה, כי שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו, וזוכה לרב טוב:
וכמה סבלנות צריך מי שרוצה להיות מלמד תורה לתינוקות של בית רבן, או לבניו, כי לפעמים הם קשים לשמוע ומהירים לאבד, או מחמת שהם חסרי מדע, או מחמת שאין נותנים לב לשמוע ולהבין, וטבע הוא באנוש שיכעס גם כעס, וצריך סבלנות להוכיחם כפי הראוי להם לפי מה שהם, ולנהלם בנחת, ולחזור עמהם הרבה.
ואין לשבח ולפאר את מי שהכל מכבדים אותו ומנשאים אותו ועושים רצונם כרצונו, שאינו כועס, כי אם בזאת יתהלל המתהלל, כאשר מכעיסים אותו על פניו, ועושים עמו שלא כהוגן, והוא סובל את הכל ומעביר על מדותיו, שבזה מרויח שמעבירים לו על כל פשעיו. וידוע מאמר חז"ל על הפסוק 'תולה ארץ על בלימה', שהעולם מתקיים על מי שבולם פיו בשעת מריבה.
