משנה ד: הַנוֹתֵן אֶת עֵרוּבוֹ בְּבֵית שַׁעַר, אַכְסַדְרָה וּמִרְפֶּסֶת, אֵינוֹ עֵרוּב. וְהַדָּר שָׁם, אֵינוֹ אוֹסֵר עָלָיו. בְּבֵית הַתֶּבֶן וּבְבֵית הַבָּקָר וּבְבֵית הָעֵצִים וּבְבֵית הָאוֹצָרוֹת, הֲרֵי זֶה עֵרוּב. וְהַדָּר שָׁם, אוֹסֵר עָלָיו. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אִם יֵשׁ שָׁם תְּפִיסַת יָד שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת, אֵינוֹ אוֹסֵר עָלָיו:
משנתנו מבארת את המקום הראוי להנחת עירובי חצרות: הַנּוֹתֵן אֶת המזון של עֵירוּבוֹ בְּבֵית שַׁעַר – במקום שנכנסים דרכו לחצר, אף שיש לו ארבע מחיצות, או שנתנו באַכְסַדְרָה – כניסה מקורה וללא מחיצות, וּמִרְפֶּסֶת – גזוזטרא ארוכה בעלייה, שדרכה נכנסים לבתים שבקומה העליונה, אֵינוֹ עֵירוּב, כיון שענין עירוב חצרות הוא להחשיב את כל בעלי הבתים שבחצר כדרים בבית אחד, ולכן מניחים את המזון של כולם באותו בית, אך אם אותו בית שבו הניחו את העירוב אינו ראוי לדירה, אין שייך להחשיב זאת כעירוב. וְהַדָּר שָׁם – באחד ממקומות אלו, בית שער או מרפסת או אכסדרה, אֵינוֹ אוֹסֵר עָלָיו – אינו אוסר על בעל החצר את העירוב, אף שלא השתתף בו, כיון שאין זו נחשבת דירה כלל.
ואם נתן את העירוב בְּבֵית הַתֶּבֶן – מחסן של תבן, וּבְבֵית הַבָּקָר – רפת של בהמות, וּבְבֵית הָעֵצִים, וּבְבֵית הָאוֹצָרוֹת, הֲרֵי זֶה עֵירוּב, כיון שהם מקומות הראויים לדירה, וּמחמת כן הַדָּר שָׁם, ולא השתתף בעירוב, אוֹסֵר עָלָיו – על בעל החצר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אִם יֵשׁ שָׁם תְּפִיסַת יָד שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת – אם יש לבעל הבית רשות מסוימת בדירתו של אדם זה, אֵינוֹ אוֹסֵר עָלָיו, כיון שנחשב הדבר שהחצר כולה ברשותו, ואותו שנמצא באחד מדירות אלו דר אצלו, ואינו נחשב כבעל דירה בפני עצמה, מאחר ואינה מיוחדת לו לגמרי אלא אף לבעל הבית יש רשות בה.
