משנה ח: הַמּוֹצִיא שְׁטָר חוֹב עַל חֲבֵרוֹ, וְהַלָּה הוֹצִיא שֶׁמָּכַר לוֹ אֶת הַשָּׂדֶה, אַדְמוֹן אוֹמֵר, יָכוֹל הוּא שֶׁיֹּאמַר, אִלּוּ הָיִיתִי חַיָּב לְךָ, הָיָה לְךָ לְהִפָּרַע אֶת שֶׁלְּךָ כְּשֶׁמָּכַרְתָּ לִי אֶת הַשָּׂדֶה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, זֶה הָיָה פִקֵּחַ שֶׁמָּכַר לוֹ אֶת הַקַּרְקַע, מִפְּנֵי שֶׁהוּא יָכוֹל לְמַשְׁכְּנוּ:
משנה ח: משנתנו מביאה מחלוקת נוספת בין אדמון לחכמים: הַמּוֹצִיא שְׁטָר חוֹב עַל חֲבֵרוֹ, וְהַלָּה – חבירו, הלוה, טוען שפרע את החוב, וכראיה לדבריו הוֹצִיא שטר המוכיח שֶׁהמלוה מָּכַר לוֹ, ללוה, אֶת הַשָּׂדֶה, ומכירת השדה היתה לאחר שכבר הגיע זמן הפרעון של ההלואה, לפי האמור בשטר ההלואה, אַדְמוֹן אוֹמֵר, הרי זו ראיה טובה, לפי שיָכוֹל הוּא הלוה שֶׁיֹּאמַר, אִלּוּ הָיִיתִי חַיָּב לְךָ ממון, הָיָה לְךָ לִיפָּרַע אֶת שֶׁלְּךָ כְּשֶׁמָּכַרְתָּ לִי אֶת הַשָּׂדֶה – היית צריך ליטול את אותם מעות שנתתי לך תמורת השדה, ולגבותם בחובך, ולא לתת לי שדה תמורת המעות, ומכך שנתת לי את השדה הרי זו ראיה שבאותו זמן כבר היה החוב פרוע. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אין זו ראיה, אלא אדרבה, זֶה – המלוה, הָיָה פִּקֵּחַ, שֶׁמָּכַר לוֹ אֶת הַקַּרְקַע, והרויח בכך שמלבד דמי הקרקע עצמם הנמצאים בידו, שֶׁהוּא יָּכוֹל לְמַשְׁכְּנוֹ – יכול הוא ליטול את הקרקע בחובו, ובשונה ממעות שיכול הלוה להבריחם כשירצה, הרי הקרקע קיימת בידו לעולם, ואפילו אם ימכרנה לאחר יוכל המלוה לגבותה ממנו, מאחר והיא משועבדת לו.
