משנה ז: מִי שֶׁהָלַךְ לִמְדִינַת הַיָּם, וְאָבְדָה דֶרֶךְ שָׂדֵהוּ, אַדְמוֹן אוֹמֵר, יֵלֵךְ בַּקְצָרָה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, יִקְנֶה לוֹ דֶרֶךְ בְּמֵאָה מָנֶה, אוֹ יִפְרַח בָּאֲוִיר:
משנה ז: משנתנו מביאה דין נוסף שנחלקו בו אדמון וחכמים: מִי שֶׁהָלַךְ לִמְדִינַת הַיָּם, והניח במקומו שדה, שהדרך אליה היתה עוברת בתוך קרקע של אדם אחר, וְאָבְדָה דֶּרֶךְ שָׂדֵהוּ – כשחזר למקומו, השתכח באיזה מקום היתה עוברת הדרך לשדהו, אַדְמוֹן אוֹמֵר, יֵלֵךְ לוֹ בִּקְצָרָה – בדרך הקצרה ביותר, שהרי ודאי יש לו זכות בדרך מסוימת, ולכל הפחות בקצרה ביותר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, יִקַּח [-יקנה] לוֹ דֶרֶךְ אפילו בִּמחיר גבוה כמו מֵאָה מָנֶה, אוֹ יִפְרַח בָּאֲוִיר, ומבואר בגמרא שבאופן שהקרקעות שמארבעת צדדי השדה שייכות לאדם אחד, מודים חכמים לאדמון שחייב הוא לתת לו דרך, שהרי בודאי יש לו 'דרך' באחת משדותיו. ובאופן שארבעה בני אדם שונים מחזיקים כל אחד בקרקע אחת סביב שדהו, מודה אדמון לחכמים שאין אחד מהם חייב לתת לו דרך, שהרי כל אחד יכול לטעון כנגדו שאין אותה דרך עוברת בחלקו. ומחלוקתם היא באופן שהיו הקרקעות שסביב השדה שייכות לארבעה בני אדם, ובא אדם אחד וקנה את כל הקרקעות, אדמון סובר שיכול הוא להכריחו לתת לו דרך, שהרי סוף סוף הדרך האבודה נמצאת באחת מהקרקעות השייכות לו. ואילו חכמים סוברים שיכול אותו אדם לטעון כנגדו שבידו להחזיר את שטרות המכירה ואת הקרקעות לבעליהם הראשונים, והרי אם יעשה כן לא יוכל הלה לתבוע מהם את הדרך האבודה, ולכן גם עתה יש לו את אותה זכות שיש לארבעה הראשונים, לדחותו מארבעת הקרקעות ולא לתת לו דרך כלל.
