משנה ו: הָעוֹרֵר עַל הַשָּׂדֶה וְהוּא חָתוּם עָלֶיהָ בְעֵד, אַדְמוֹן אוֹמֵר, יָכוֹל הוּא שֶׁיֹּאמַר, הַשֵּׁנִי נוֹחַ לִי וְהָרִאשׁוֹן קָשֶׁה הֵימֶנּוּ. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אִבֵּד אֶת זְכוּתוֹ. עֲשָׂאָהּ סִימָן לְאַחֵר, אִבֵּד אֶת זְכוּתוֹ:
משנה ו: משנתנו מביאה דין נוסף שנחלקו בו אדמון וחכמים: הָעוֹרֵר עַל הַשָּׂדֶה – אדם שמערער על שדה שחבירו מוחזק בה, וטוען שהיא שלו, וְהוּא עצמו חָתוּם עָלֶיהָ בְעֵד, כלומר, שאותו אדם המוחזק באותה שדה הלך ומכר את השדה לאדם שלישי, והמערער על השדה בעצמו, וטוען שהיא שלו ולא של המחזיק, חתום כעד על אותו שטר מכירה, ולכאורה יש בכך הודאה שהשדה אינה שלו, אַדְמוֹן אוֹמֵר, אין זו נחשבת הודאה, אלא יָכוֹל הוּא שֶׁיֹּאמַר, באמת השדה היא שלי, והטעם שחתמתי על שטר מכירה זה על אף שאינו נכון, משום שהַשֵּׁנִי, הקונה, נוֹחַ לִי – קל לי להוציא ממנו את השדה שלי, וְהָרִאשׁוֹן, שהיה מוחזק בה קודם לכן, קָשֶׁה מִמֶּנִי, וכיון שכך רציתי שתעבור השדה ליד השני, הקונה, כדי שיהיה קל לי להוציא מידו את השדה ולהחזירה לרשותי. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, מערער זה, שחתם בעצמו על שטר המכירה שכתב המוחזק בשדה, אִבֵּד בחתימה זו אֶת זְכוּתוֹ על השדה, כיון שחתימתו נחשבת כראיה גמורה שאין השדה שלו, ושוב אינו יכול לערער עליה.
דין נוסף: אם עֲשָׂאָהּ המערער סִימָן לְאַחֵר, כלומר, שמכר המערער שדה אחרת, הסמוכה לאותה שדה שהוא מערער עליה, ובשטר המכירה של אותה שדה כתב כ'סימן', היכן היא אותה שדה, שהיא סמוכה לשדה שעליה הוא מערער, אך לא כתב שם שהיא שלו, אלא כתב שם שהיא שייכת לאותו אדם המחזיק בה עתה, שעל מוחזקותו הוא מערער, לדברי הכל אִבֵּד אֶת זְכוּתוֹ, ואינו יכול לערער על מוחזקותו, שהרי באופן זה אין כל סיבה לכתוב שאותה שדה שייכת לפלוני, שהרי אינה מוזכרת אלא כסימן למיקומה של השדה האחרת, שאותה מכר, וכיון שכתב כן בשטר של עצמו, הרי זו הודאה שאותה שדה שהוא מערער עליה, אינה שלו, אלא של המחזיק בה.
