יש סעודות הרשות ויש סעודות מצוה, וכל סעודות אשר הם בחברת אנשים בחזקת סכנה, ושעת אכילה כשעת מלחמה, ובפרט בסעודות הרשות, שאמרו חז"ל 'כל סעודה שאינה של מצוה – אין תלמיד חכם רשאי להנות ממנה', ואמרו שבמקום שאוכלים סעודות הרשות השטן נוטל חלק בראש הקרואים, ומרקד ביניהם, ועבירה גוררת עבירות הרבה, וכשם שהמצוה הנעשית ברבים תוסיף תת כוחה אל הקודש, כן לעומת זה עבירה הנעשית ברבים, ומתוך שמרבים באכילה ושתיה מרבים בשחוק וקלות ראש וליצנות, ושאר עבירות.
ולכן האיש הירא את ה' יברח מסעודות הרשות הרחק מאד, כמפני חרב. ואם לפעמים לא יוכל להשתמט, מפני דרכי שלום וכדומה, יקבל עליו קודם הליכה בכל תקף שלא לצאת מן השורה באכילה ושתיה, רק תהא אכילתו ושתייתו במידה במשקל ובמשורה, ופיו ידבר חכמות והגות לבו תבונות לפחות בינו לבין עצמו, ויזכור חורבן בית המקדש שנחרב בעוונותינו, ויצטער על זה, וימשוך הדברים לדבר דברי תורה ודברי מוסר ויראת ה', ואם ירצה לשורר על שלחנו ישורר הפיוטים שיש בהם זיכרון בית המקדש וזכרון העוונות וכדומה, ובזה יהיה זוכה ומזכה, ואפשר שלא יחשב ה' לו עוון. וככה יעשה גם בסעודת מצוה כדי שלא יהא מצוה הבאה בעברה, ולא תצא תקלה, ואז אכילתו לרצון יהיה ולמצוה תחשב, ושלחנו יהיה נקרא שלחן אשר לפני ה':
