פרק ו, משנה א: הַמֵּבִיא אָשָׁם תָּלוּי, וְנוֹדַע לוֹ שֶׁלֹּא חָטָא, אִם עַד שֶׁלֹּא נִשְׁחַט, יֵצֵא וְיִרְעֶה בָעֵדֶר, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, יִרְעֶה עַד שֶׁיִּסְתָּאֵב וְיִמָּכֵר וְיִפְּלוּ דָמָיו לִנְדָבָה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, יִקְרַב, שֶׁאִם אֵינוֹ בָא עַל חֵטְא זֶה, הֲרֵי הוּא בָא עַל חֵטְא אַחֵר. אִם מִשֶּׁנִּשְׁחַט נוֹדַע לוֹ, הַדָּם יִשָּׁפֵךְ, וְהַבָּשָׂר יֵצֵא לְבֵית הַשְּׂרֵפָה. נִזְרַק הַדָּם, הַבָּשָׂר יֵאָכֵל. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אֲפִלּוּ הַדָּם בַּכּוֹס, יִזָּרֵק, וְהַבָּשָׂר יֵאָכֵל:
פרק ו, משנה א: הַמֵּבִיא אָשָׁם תָּלוּי – אדם שיש לו ספק אם עבר עבירה שיש בשגגתה חטאת, והפריש לצורך כך איל לאשם תלוי, כדין המסופק בעבירה כזו, וְנוֹדַע לוֹ בבירור שֶׁלֹּא חָטָא, אִם נודע לו הדבר עַד שֶׁלֹּא נִשְׁחַט, הרי האיל חולין גמורים, כיון שהיתה הקדשתו בטעות, ויֵצֵא וְיִרְעֶה בָעֵדֶר כשאר בהמות של חולין, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, כיון שבשעה שהקדישו היה מסופק אם חטא, גמר בדעתו להקדישו אפילו אם יתברר שלא חטא, ולכן יִרְעֶה האיל עַד שֶׁיִּסְתָּאֵב – עד שיפול בו מום, וְיִמָּכֵר, וְיִפְּלוּ דָמָיו לִנְדָבָה – ישתמשו בדמיו לקניית קרבנות נדבה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, יִקְרַב – יש להקריב את אותו איל לאשם תלוי, הגם שהתברר לו שלא חטא כלל, כיון שסובר רבי אליעזר שרשאי אדם להביא אשם תלוי אפילו כל יום, מחשש שבא לידו ספק חטא שלא הבחין בו, ונמצא שֶׁאִם אֵינוֹ בָא עַל ספק חֵטְא זֶה שחשב מתחילה, הֲרֵי הוּא בָא עַל ספק חֵטְא אַחֵר. ואִם רק מִשֶּׁנִּשְׁחַט האיל נוֹדַע לוֹ שלא חטא כלל, דינו כקרבן שנפסל, והַדָּם יִשָּׁפֵךְ לנחל העובר בעזרה, וְהַבָּשָׂר יֵצֵא לְבֵית הַשְּׂרֵפָה. ואם כבר נִזְרַק הַדָּם, ואחר כך נודע לו שלא חטא, כיון שבשעת הזריקה היה הדבר עדיין ספק, הרי הוא ככל קרבן שהוקרב כראוי, והַבָּשָׂר יֵאָכֵל. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אֲפִלּוּ אם היה הַדָּם בַּכּוֹס ועדיין לא נזרק, ונודע לו שלא חטא, מכל מקום יִזָּרֵק, וְהַבָּשָׂר יֵאָכֵל, כיון שהוא סובר שכלי שרת מקדשים אפילו את מה שפסול להקרבה, וכל דם העומד להיזרק על המזבח הרי הוא כאילו כבר נזרק, ונחשב הדבר כאילו נזרק הדם בכשרות קודם שנודע לו שלא חטא.
