גָּרְסִינָן במסכת גיטין בְּפֶּרֶק מִי שֶׁאֲחָזוֹ קוּרְדְיָיקוֹס (עג.) אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, שְׁכִיב מְרַע, שֶׁנִּתַּק מֵחֹלִי לְחֹלִי, כלומר, שהיה חולה במחלה אחת, ומתוך אותה מחלה ציוה את נכסיו לאנשים מסוימים, ומתוך מחלתו הראשונה חלה במחלה שניה, ומת מחמתה, באופן שלא הבריא לגמרי בין מחלה למחלה, מַתְּנָתוֹ הראשונה מַתָּנָה, וכדין כל מתנת שכיב מרע. וְסוּגְיָא דִּשְׁמַעְתָּא הָתָם – ומסוגיית הגמרא שם מבואר שמדובר בְּאופן שֶׁלֹּא עָמַד וְהָלַךְ עַל מִשְׁעַנְתּוֹ בין מחלה למחלה, ולכן אנו מחשיבים את הכל כמחלה אחת ארוכה, וכמי שמת ממחלתו הראשונה שמתנותיו קיימות, אֲבָל אם עָמַד בֵּין חֹלִי לְחֹלִי וְהָלַךְ עַל מִשְׁעַנְתּוֹ, אוֹמְדִין אוֹתוֹ – משערים את סיבת מותו, אִם מֵחֲמַת חֹלִי רִאשׁוֹן מֵת, מַתְּנָתוֹ מַתָּנָה. וְאִם לָאו, אלא מת מחמת החולי השני, אֵין מַתְּנָתוֹ מַתָּנָה. וְאִם בין חולי לחולי הָלַךְ לַשּׁוּק בְּלֹא מִשְׁעֶנֶת כלל, אֵין מַתְּנָתוֹ הראשונה מַתָּנָה, וְאֵינוֹ בָּעֵי אוֹמֶד – ואין צורך כלל לאמוד ולשער את סיבת מותו.
אִיתְּמַר – נאמרה הלכה זו בבית המדרש, מַתְּנַת שְׁכִיב מְרַע בְּמִקְצָת הנכסים, שהתבאר לעיל שאף אם הבריא השכיב מרע אין המתנה בטילה, אָמַר רָבָא, אָמַר רַב נַחְמָן, הֲרֵי הִיא כְּמַתְּנַת בָּרִיא, וּבַעְיָא – וצריכה היא קִנְיָן.
אֵיתִיבֵיהּ – הקשה רָבָא לְרַב נַחְמָן, שנינו במשנה, שאם השכיב מרע נתן את נכסיו לאחרים ושִׁיֵּיר קַרְקַע כָּל שֶׁהוּא לעצמו, מַתְּנָתוֹ קַיֶּמֶת, מַאי לָאו – האם אין כוונת המשנה לאופן דְּלֹא קָנוּ מִינֵּיהּ – שלא עשו קנין על מתנתו, ואף על פי כן מתנתו קיימת. השיב לו רב נחמן, לֹא, משנתנו עוסקת באופן דְּקָנוּ מִינֵּיהּ, ולכן חלה המתנה. המשיך רבא והקשה לרב נחמן, אִי הָכִי – אם כך, שהרישא של המשנה עוסקת דוקא באופן שהיה קנין על המתנה, אֵימָא סֵיפָא – אמור ובאר את מה ששנינו בסיפא, שאם לֹא שִׁיֵּיר קַרְקַע כָּל שֶׁהוּא, אֵין מַתְּנָתוֹ קַיֶּמֶת, וְאִי המשנה עוסקת באופן דְּקָנוּ מִינֵּיהּ [שהרי החילוק בין הרישא לסיפא הוא אם הקנה מקצת נכסים או את כל הנכסים, אך אין חילוק בדרך הקנין], אַמַּאי לֹא – מדוע אין המתנה קיימת, והרי כיון שנעשה קנין, הרי זו ככל מתנת בריא, שאם נתן את כל נכסיו בקנין, מתנתו קיימת. אָמַר לוֹ רב נחמן, הָכִי [-כך] אָמַר שְׁמוּאֵל, שְׁכִיב מְרַע שֶׁכָּתַב את כל נְכָסָיו לַאֲחֵרִים, אַף עַל פִּי שֶׁקָּנוּ מִיָּדוֹ, מכל מקום אִם עָמַד [-הבריא] חוֹזֵר בו מכל מה שנתן, והטעם לכך, כיון שבאופן זה בְּיָדוּעַ שֶׁלֹּא הָיָה קִנְיָן אֶלָּא מֵחֲמַת מִיתָה, שאין אדם עשוי לתת את כל נכסיו במתנה אם לא שהיה בטוח שהוא עומד למות, ודינו ככל מצוה מחמת מיתה, שהתבאר לעיל שאפילו אם היה קנין, אם הבריא חוזר בו ממתנתו.
וְהִלְכְתָא – וההלכה היא, שמַתְּנַת שְׁכִיב מְרַע בְּמִקְצָת נכסים בַּעְיָא [-צריכה] קִנְיָן, וְאַף עַל גַב דְּמֵת לבסוף, וְאִם עָמַד מחוליו אֵינוֹ חוֹזֵר, כדין מתנת בריא, שאינה מתבטלת. מְצַוֶּה מֵחֲמַת מִיתָה, והיינו שניכר מתוך מעשיו ודיבוריו שנותן את המתנה מחמת שהוא בטוח שימות [והיינו כשאמר לשון מעין זו, או שנתן את כל נכסיו], לֹא בַּעְיָא קִנְיָן – אינה צריכה קנין, וְהוּא – והיא חלה רק באופן דְּמֵת לבסוף
וְאִם עָמַד – אבל אם הבריא, הרי הוא חוֹזֵר, וְאַף עַל גַב דְּקָנוּ מִינֵּיהּ – הגם שנעשה קנין על מתנתו.
וְהַנֵּי אַרְבָּעָה דִּתְּנַן בְּגִיטִּין – ואותם ארבעה בני אדם שהובאו במשנה בגיטין, דְּאִינּוּן – שהם, הַיּוֹצֵא בְּקוֹלָר להריגה על ידי המלכות, וְהַמְּפָרֵשׁ בַּיָּם, וְהַיּוֹצֵא בְּשַׁיָּירָא למדבר, וְהַמְּסֻכָּן – מי שנחלה בחולי מסוכן [אפילו שאינו שוכב במיטתו מחמת חוליו], כּוּלְּהוּ בְּצַוָּאָה דִּידְהוּ כִּשְׁכִיב מְרַע – כל אלו שציוו מה לעשות בנכסיהם, דבריהם קיימים ללא קנין, כמו דברי שכיב מרע, דִּמְצַוֶּה מֵחֲמַת מִיתָה נִינְהוּ – כיון שהם נחשבים כמצוים מחמת חשש מיתה, כִּדְגַרְסִינָן בְּפֶרֶק הָאוֹמֵר הִתְקַבֵּל גֵּט זֶה לְאִשְׁתִּי (גיטין סו.).
