הָא – דין זה דְּאָמַר שְׁמוּאֵל, שְׁכִיב מְרַע שֶׁכָּתַב כָּל נְכָסָיו לַאֲחֵרִים, אַף עַל פִּי שֶׁקָּנוּ מִיָּדוֹ – שנעשה קנין על מתנה זו של כל נכסיו, מכל מקום אִם עָמַד – הבריא מחוליו, חוֹזֵר בו ממתנתו, והטעם לכך, כיון שבְּיָדוּעַ שֶׁלֹּא הָיָה קִנְיָן נעשה אֶלָּא מֵחֲמַת מִיתָה, שהיה סבור שימות, דְּשָׁמְעַתְּ מִינַּהּ – שמשמע לכאורה מדברי שמואל אלו, דטַעֲמָא דְעָמַד – רק משום שהבריא מחוליו אנו אומרים שאין מתנתו קיימת, הָא לֹא עָמַד – אך אם לא הבריא, אלא מת מחוליו, קָנֵי – חל הקנין בכל נכסיו, אוּקִימְנָא – העמידה הגמרא דין זה דוקא בִּמְיַפֶּה אֶת כֹּחוֹ, כלומר, שנעשה הקנין כתוספת ויפוי כח בלבד [ולהלן יבואר מדוע יש צורך בכך שיהיה הקנין רק כיפוי כח ולא יותר], ומבררת הגמרא, הֵיכִי דָּמִי – באיזה אופן אנו מחשיבים את הקנין כמְיַפֶּה אֶת כֹּחוֹ, אָמַר רַב חִסְדָּא, כגון דְכָתַב לֵיהּ בשטר המתנה, וְקָנִינָא מִינֵּיהּ – וקנינו מיד הנותן, מוֹסִיף עַל מַתַּנְתָּא דָא – והקנין היה כתוספת על המתנה עצמה, שאז ניכר מתוך הדברים שהמתנה עצמה חלה אף ללא הקנין, וְאִי לֹא – אך אם לא כתבו כן, אלא כתבו שטר מתנה רגיל בלשון קנין, לֹא קָנֵי – לא קנו המקבלים כלום, והטעם לכך, דְּכֵיוָן שֶׁכָּתוּב בָּהּ קִנְיָן, חַיְישִׁינָן – אנו חוששים שֶׁמָּא הנותן לֹא גָּמַר בדעתו לְהַקְנוֹתוֹ אֶלָּא בִּשְׁטָר, וְאֵין שְׁטָר לְאַחַר מִיתָה – והרי אין שטר זה מועיל לאחר מיתת הנותן, שהרי באותה שעה הנכסים כבר שייכים ליורשיו, ולכן רק אם היתה כוונתו שיחול הקנין מחיים כדין מתנת שכיב מרע שדבריו ככתובים וכמסורים, מועילה מתנתו, ואם הוסיף לעשות קנין, יש צורך לכתוב שקנין זה בא רק לתוספת ויפוי כח, אך אין עיקר המתנה תלויה בקנין זה.
פְּשִׁיטָא – דין זה פשוט הוא, שאם השכיב מרע כָּתַב נכסיו במתנה לָזֶה, ולאחר מכן חזר בו וְכָתַב את נכסיו במתנה לָזֶה – לאדם אחר, הַיְינוּ דְּכִי אֲתָא רַב דִּימִי אָמַר – יש ללמוד דין זה מהדין שאמר רב דימי כשבא מארץ ישראל לבבל, דַּיְיתִּיקֵי מְבַטֶּלֶת דַּיְיתִּיקֵי – שטר צוואה אחרון מבטל את שטר הצוואה הראשון. אמנם יש להסתפק באופן אחר, שכָּתַב השכיב מרע שטר מתנה וְזִכָּה את השטר לָזֶה, והיינו שנתן את שטר המתנה למקבל בפני עדים, ואמר לו שיזכה בנכסים על ידי קבלת שטר המתנה, ואחר כך חזר בו וְכָתַב שטר מתנה חדש וְזִכָּה את שטר המתנה החדש לָזֶה – לאדם אחר, מַאי – מה הדין באופן זה, האם גם לאחר שנעשה מעשה זיכוי של השטר יהיה הדין שיכול השכיב מרע לבטלו ולתת את הנכסים לאחר או לא. ומביאה הגמרא מחלוקת בנידון זה, אָמַר רַב, רִאשׁוֹן קָנָה. וּשְׁמוּאֵל אָמַר, שֵׁנִי קָנָה. ומבארת הגמרא את טעמי מחלוקתם, רַב אָמַר רִאשׁוֹן קָנָה, כיון שמתנה זו שנעשתה בשטר ובקנין הֲרֵי הִיא כְּמַתְּנַת בָּרִיא, שאין הנותן יכול לחזור בו ולבטלה. וּשְׁמוּאֵל אָמַר שֵׁנִי קָנָה, דהֲרֵי הִיא כְּמַתְּנַת שְׁכִיב מְרַע, שיכול לחזור בו ולבטלה [והיינו באופן שכתב את הקנין כמיפה את כוחו, וכפי שהתבאר לעיל (נמוק"י)]. וְהִלְכְתָא כִּשְׁמוּאֵל.
בִּישיבת סוּרָא, מַתְנוּ הָכֵי – היו שונים כך את דברי רב ושמואל, כפי שהובאה לעיל. אמנם בִּישיבת פּוּמְבְּדִיתָא, מַתְנוּ הָכֵי – היו שונים כך, אָמַר רַב יִרְמְיָה בַּר אַבָּא, שָׁלְחוּ לֵיהּ מִבֵּי רַב [-מבית מדרשו של רב] לִשְׁמוּאֵל, יְלַמְּדֵנוּ רַבֵּנוּ, שְׁכִיב מְרַע שֶׁכָּתַב שטר מתנה על נכסיו, וְזִכָּה את הנכסים על ידי השטר למקבל המתנה, וְקָנוּ מִיָּדוֹ, מַהוּ – מה דינו, האם יכול הוא לחזור בו. שָׁלַח לְהוּ שמואל, אֵין לְאַחַר קִנְיָן כְּלוּם, שכיון שעשה קנין הרי זו ככל מתנת בריא [ואף שיש אופנים שנעשה הקנין רק כדי ליפות את כוחו, הרי כאן שגם זיכה לו את השטר וגם עשה קנין, אין אומרים שהיתה כוונתו רק ליפוי כח, אלא הרי זה קנין ממש של מתנת בריא], וְלֹא מָצִי מְהַדַּר בֵּיהּ – ואינו יכול לחזור בו, בֵּין אם חוזר בו כדי שיהיו הנכסים לְעַצְמוֹ, ובֵּין אם חוזר בו כדי ליתנם לַאֲחֵרִים.
