כפי שהתבאר לעיל, אין הבן יכול למכור בנכסי אביו מיד כשהוא גדול, אלא עד שיהיה בן שמונה עשרה שנה, או בן עשרים שנה, כפי שנחלקו בזה אמוראים. אִיבַּעְיָא לְהוּ – הסתפקו בני הישיבה, תּוֹךְ זְמַן כְּלִפְנַי זְמַן אוֹ כִּלְאַחַר זְמַן, כלומר, כאשר הבן נמצא בתוך שנתו השמונה עשרה, או שנתו העשרים, האם הוא נחשב כלפני הזמן הראוי למכירת קרקעות אביו, או כלאחר הזמן. רָבָא אָמַר בשם רַב נַחְמָן, תּוֹךְ זְמַן כְּלִפְנַי זְמַן, ואינו יכול למכור עד שיהיה לאחר השנה השמונה עשרה או השנה העשרים. רַבָּה בַּר רַב שֵׁילָא אָמַר בשם רַב נַחְמָן, תּוֹךְ זְמַן כִּלְאַחַר זְמַן.
שָׁלַח לֵיהּ גִּידּוּל בַּר מְנַשֶּׁה לְרָבָא, יְלַמְּדֵנוּ רַבֵּנוּ, תִּינֹקֶת בַּת אַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה, וְיוֹדַעַת [-מבינה] בְּטִיב מַשָּׂא וּמַתָּן, האם מִקְּחָהּ מֶקַח וּמִמְכָּרָהּ מִמְכָּר בקרקעות שלה, שלא ירשה מאביה [אך לגבי מטלטלין אין מקום לספק זה, כי תקנו חכמים שמגיל שש או שבע יהיה מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין]. שָׁלַח לֵיהּ רבא תשובה לשאילתו, אם יוֹדַעַת בְּטִיב מַשָּׂא וּמַתָּן, מִקְּחָהּ מֶקַח וּמִמְכָּרָהּ מִמְכָּר אף בקרקעות.
תמהה הגמרא, וְלִישְׁלַח לֵיהּ תִּינוֹק – מדוע לא שלח לו את שאלתו על תינוק אלא על תינוקת. משיבה הגמרא, מַעֲשֶׂה שֶׁהָיָה כָּךְ הָיָה, שהתעוררה שאלה זו בבת, ולא בבן. ממשיכה הגמרא לתמוה, וְלִישְׁלַח לֵיהּ תִּינֹקֶת בַּת שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד, שהרי לאחר שגדלה אין הבדל אם היא בת שתים עשרה או בת ארבע עשרה. ומשיבה הגמרא, מַעֲשֶׂה שֶׁהָיָה כָּךְ הָיָה, שהתעוררה השאלה כשהיתה בת ארבע עשרה.
אָמַר רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ, וּלְענין עֵדוּת, עֵדוּתוֹ עֵדוּת. כְּלוֹמַר, בֶּן שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד, שֶׁהֵבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת, וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ בְּטִיב מֶקַח וּמִמְכָּר, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין מִקָּחוֹ מֶקַח וּמִמְכָּרוֹ מִמְכָּר, מכל מקום לְעִנְיַן עֵדוּת, עֵדוּתוֹ עֵדוּת.
אָמַר מַר זוּטְרָא, לֹא אֲמָרָן – לא נאמר דין זה, שעדותו עדות, אֶלָּא לְמִטַּלְטְלֵי, שהוא יכול למוכרם ולעסוק בהם בעצמו, אֲבָל לִמְקַרְקְעֵי, שאינו יכול לעסוק בקנייתם ומכירתם, לֹא – אין עדותו עדות. אָמַר לֵיהּ רַב אַשִּׁי לְמַר זוּטְרָא, מַאי שְׁנָא – במה שונה דינם של מִטַּלְטְלִין, שמועילה עדותו, הרי זהו כיון דִּזְבִינֵיהּ זְבִינֵי – שיכול הוא בעצמו למוכרם, אֶלָּא מֵעַתָּה, לפי סברא זו, הָא דִּתְּנַן במשנה שהַפָּעוֹטוֹת, מגיל שש או שבע, מִקָּחָן מֶקַח וּמִמְכָּרָן מִמְכָּר בְּמִטַּלְטְלִין, הָכֵי נַמֵּי דְּעֵדוּתָן עֵדוּת – האם תאמר שמועילה עדותם, אף שהם עדיין קטנים, הרי ודאי שאין עדותם מועילה, ואם כן מוכח שאין צורך שתהא יכולת לעד לעסוק באותו משא ומתן שהוא מעיד עליו. אָמַר לֵיהּ מר זוטרא, הָתָם – שם החסרון הוא מטעם אחר, בָּעֵינַן – כיון שיש צורך שיתקיים לשון הפסוק 'וְעָמְדוּ שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים' שנאמר לגבי עדות, וְלֵיכָּא – ואין זה מתקיים בפעוטות, שאין להם עדיין שם 'איש'.
