(יט) וַיִּגְדַּ֖ל שְׁמוּאֵ֑ל וַֽה֙' הָיָ֣ה עִמּ֔וֹ וְלֹֽא־הִפִּ֥יל מִכָּל־דְּבָרָ֖יו אָֽרְצָה׃ (כ) וַיֵּ֨דַע֙ כָּל־יִשְׂרָאֵ֔ל מִדָּ֖ן וְעַד־בְּאֵ֣ר שָׁ֑בַע כִּ֚י נֶֽאֱמָ֣ן שְׁמוּאֵ֔ל לְנָבִ֖יא לַֽה'׃ (כא) וַיֹּ֥סֶף ה֖' לְהֵֽרָאֹ֣ה בְשִׁלֹ֑ה כִּֽי־נִגְלָ֨ה ה֧' אֶל־שְׁמוּאֵ֛ל בְּשִׁל֖וֹ בִּדְבַ֥ר הֽ'׃
֍ ֍ ֍
(יט) וַיִּגְדַּל שְׁמוּאֵל, וַה' הָיָה עִמּוֹ – היתה רוח הקודש שורה עליו תמיד, וְלֹא הִפִּיל מִכָּל דְּבָרָיו אָרְצָה, שזהו הסימן לנביא אמת.
(כ) וַיֵּדַע כָּל יִשְׂרָאֵל, מִדָּן וְעַד בְּאֵר שָׁבַע, כִּי נֶאֱמָן שְׁמוּאֵל לְנָבִיא לַה', שלא היתה נבואתו רק לצורך עצמו, אלא היה נביא הנשלח לצורך כל ישראל.
(כא) וַיֹּסֶף ה' לְהֵרָאֹה בְשִׁלֹה גם לתלמידיו של שמואל, הקטנים ממנו, והיה זה ממעלת שמואל, כִּי נִגְלָה ה' אֶל שְׁמוּאֵל בְּשִׁלוֹ בִּדְבַר ה' בשפע רב של נבואה, ומתוך כך נאצלה רוח נבואה ועבר השפע גם אל תלמידיו.
