פרק ד (א) וַיְהִ֥י דְבַר־שְׁמוּאֵ֖ל לְכָל־יִשְׂרָאֵ֑ל וַיֵּצֵ֣א יִשְׂרָאֵל֩ לִקְרַ֨את פְּלִשְׁתִּ֜ים לַמִּלְחָמָ֗ה וַֽיַּחֲנוּ֙ עַל־הָאֶ֣בֶן הָעֵ֔זֶר וּפְלִשְׁתִּ֖ים חָנ֥וּ בַֽאֲפֵֽק׃ (ב) וַיַּֽעַרְכ֨וּ פְלִשְׁתִּ֜ים לִקְרַ֣את יִשְׂרָאֵ֗ל וַתִּטֹּשׁ֙ הַמִּלְחָמָ֔ה וַיִּנָּ֥גֶף יִשְׂרָאֵ֖ל לִפְנֵ֣י פְלִשְׁתִּ֑ים וַיַּכּ֤וּ בַמַּֽעֲרָכָה֙ בַּשָּׂדֶ֔ה כְּאַרְבַּ֥עַת אֲלָפִ֖ים אִֽישׁ׃ (ג) וַיָּבֹ֣א הָעָם֮ אֶל־הַֽמַּחֲנֶה֒ וַיֹּֽאמְרוּ֙ זִקְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל לָ֣מָּה נְגָפָ֧נוּ ה֛' הַיּ֖וֹם לִפְנֵ֣י פְלִשְׁתִּ֑ים נִקְחָ֧ה אֵלֵ֣ינוּ מִשִּׁלֹ֗ה אֶת־אֲרוֹן֙ בְּרִ֣ית ה֔' וְיָבֹ֣א בְקִרְבֵּ֔נוּ וְיֹֽשִׁעֵ֖נוּ מִכַּ֥ף אֹֽיְבֵֽינוּ׃ (ד) וַיִּשְׁלַ֤ח הָעָם֙ שִׁלֹ֔ה וַיִּשְׂא֣וּ מִשָּׁ֗ם אֵ֣ת אֲר֧וֹן בְּרִית־ה֛' צְבָא֖וֹת יֹשֵׁ֣ב הַכְּרֻבִ֑ים וְשָׁ֞ם שְׁנֵ֣י בְנֵֽי־עֵלִ֗י עִם־אֲרוֹן֙ בְּרִ֣ית הָֽאֱלֹהִ֔ים חָפְנִ֖י וּפִֽינְחָֽס׃
֍ ֍ ֍
(א) וַיְהִי דְבַר שְׁמוּאֵל לְכָל יִשְׂרָאֵל – ועתה הגיע הזמן שהתקיימה נבואת שמואל הראשונה, אשר התנבא בה את אשר יקרה לכל ישראל, וכך אירע, וַיֵּצֵא יִשְׂרָאֵל – יצאו ישראל מעצמם [ללא הוראת נביא] לִקְרַאת פְּלִשְׁתִּים לַמִּלְחָמָה, וַיַּחֲנוּ עַל הָאֶבֶן הָעֵזֶר [-מקום העתיד להקראות כך, כפי שיובא להלן (ז יב) ששמואל קרא לה 'אבן העזר', במלחמה אחרת, ומכונה כאן כן על שם העתיד], וּפְלִשְׁתִּים חָנוּ בַאֲפֵק.
(ב) וַיַּעַרְכוּ פְלִשְׁתִּים לִקְרַאת יִשְׂרָאֵל, וַתִּטֹּשׁ – ותתפשט הַמִּלְחָמָה, וַיִּנָּגֶף יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי פְלִשְׁתִּים, וַיַּכּוּ הפלשתים בישראל בַמַּעֲרָכָה בַּשָּׂדֶה, כְּאַרְבַּעַת אֲלָפִים אִישׁ. אך עדיין לא היתה זו מפלה לגמרי, כיון שלא ברחו מהם, אלא חזרו ישראל למחנה.
(ג) וַיָּבֹא הָעָם אֶל הַמַּחֲנֶה, וַיֹּאמְרוּ זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל, לָמָּה נְגָפָנוּ ה' הַיּוֹם לִפְנֵי פְלִשְׁתִּים, והיתה זו מחשבה פסולה, כי באותו זמן היו ביניהם עובדי עבודה זרה, והם חשבו עצמם לצדיקים עד שהתפלאו מדוע ניגפו במלחמה, וכיון שלא הכירו בחטאם, לא חשבו להיטיב את מעשיהם, אלא אמרו, נִקְחָה אֵלֵינוּ מִשִּׁלֹה אֶת אֲרוֹן בְּרִית ה', וְיָבֹא בְקִרְבֵּנוּ וְיֹשִׁעֵנוּ מִכַּף אֹיְבֵינוּ, וחשבו שבודאי יציל ה' את הארון מיד הפלישתים, ועל ידי זה יישמרו גם הם, ואף זו מחשבה פסולה, כיון שהארון אינו תכלית לעצמו, אלא כדי שישמרו את הכתוב בו.
(ד) וַיִּשְׁלַח הָעָם שִׁלֹה [ולא שאלו את שמואל הנביא, ולא שאלו באורים ותומים], וַיִּשְׂאוּ מִשָּׁם אֵת אֲרוֹן בְּרִית ה' צְבָאוֹת יֹשֵׁב הַכְּרֻבִים [ואף בזה נרמז שמקום הארון הוא תחת הכרובים, והם לא נהגו בו כראוי אלא לקחוהו עמהם לשדה המערכה], וְשָׁם שְׁנֵי בְנֵי עֵלִי עִם אֲרוֹן בְּרִית הָאֱלֹהִים חָפְנִי וּפִינְחָס, אשר מידת הדין היתה מתוחה עליהם, והגיע הזמן שתתקיים הנבואה שימותו שניהם ביום אחד, ונבואת שמואל שיילקח הארון בשבי [שעל זה נאמר לו בנבואה 'כל השומע תצילנה שתי אוזניו'].
