פרק כא א וַיְהִ֥י דְבַר־יְהוָ֖ה אֵלַ֥י לֵאמֹֽר׃ ב בֶּן־אָדָ֗ם שִׂ֤ים פָּנֶ֨יךָ֙ דֶּ֣רֶךְ תֵּימָ֔נָה וְהַטֵּ֖ף אֶל־דָּר֑וֹם וְהִנָּבֵ֛א אֶל־יַ֥עַר הַשָּׂדֶ֖ה נֶֽגֶב׃
֍ ֍ ֍
פרק כא (א) וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר.
(ב) מקדים עתה לומר את עניינן של שלש הנבואות שמדבר עליהם עתה, בֶּן אָדָם, שִׂים פָּנֶיךָ דֶּרֶךְ תֵּימָנָה, וזו הנבואה [מפסוק י"ג והלאה] העוסקת בחרבו של נבוכדנצר, ובכך שהסתפק נבוכדנצר בתחילה אם לעלות למלחמה על ירושלים, הנמצאת לדרומו, או על רבת בני עמון שהיתה מצפונו, ועל ידי כל קסמיו וניחושיו עלה 'דרך תימנה', כלומר, לצד דרום, על ירושלים. וְהַטֵּף אֶל דָּרוֹם – התנבא נבואה קצרה ['הַטֵּף' מלשון טיפות בודדות] על בית המקדש, הנמצא בדרומה של ארץ ישראל [וזו הנבואה שבפסוקים י"א-י"ב], וְהִנָּבֵא אֶל יַעַר הַשָּׂדֶה נֶגֶב, וזו הנבואה הראשונה [פסוקים ג'-י'], בענין ההרג הרב שיהיה בארץ ישראל, ובדומה ליער המלא עצים כך היתה ארץ ישראל מלאה בני אדם, והיה זה ב'נגב', כלומר בדרום ארץ ישראל, שם היתה מלכות יהודה.
