משנה ג: הָאוֹמֵר (לֹא חֻלִּין לֹא אֹכַל לָךְ) [לַחֻלִּין שֶׁאוֹכַל לְךָ], לֹא כָשֵׁר, וְלֹא דְכֵי, טָהוֹר, וְטָמֵא, נוֹתָר, וּפִגּוּל, אָסוּר. כָּאִמְרָא, כַּדִּירִים, כָּעֵצִים, כָּאִשִּׁים, כַּמִּזְבֵּחַ, כַּהֵיכָל, כִּירוּשָׁלַיִם, נָדַר בְּאֶחָד מִכָּל מְשַׁמְּשֵׁי הַמִּזְבֵּחַ, אַף עַל פִי שֶׁלֹּא הִזְכִּיר קָרְבָּן, הֲרֵי זֶה נָדַר בְּקָרְבָּן. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, הָאוֹמֵר יְרוּשָׁלַיִם, לֹא אָמַר כְּלוּם:
משנה ג: משנתנו ממשיכה להביא לשונות שונים של נדרים, ומבררת את הדין בכל אחד מהם. ויש להקדים, שהנודר נדר לאסור דבר על עצמו צריך 'להתפיסו', כלומר לומר שיהא דבר זה כמו דבר פלוני, שנאסר על ידי אדם [והוא מכונה 'דבר הנדור'], ולא שיאמר שיהא זה כדבר פלוני, האסור מצד עצמו [והוא המכונה 'דבר האסור'], ולכן הנודר שיהא דבר מסוים אסור עליו כקרבן, חלו דבריו, כיון שגם הקרבן עצמו נאסר על ידי שאדם הקדישו. אבל אם אמר שיהא דבר מסוים אסור עליו כבשר חזיר, לא חל נדרו: הָאוֹמֵר 'לַחֻלִּין שֶׁאוֹכַל לְךָ', ומשמעות דבריו היא כאילו אמר לא-חולין יהיה מה שאוכל לך, אלא יהיה קדוש, או שאמר לֹא כָּשֵׁר יהיה מה שאוכל לך, אלא פסול, ומפרשים שכוונתו לפסולי המוקדשים, והיינו קרבנות פסולים, שהם דבר הנדור, וְכן אם אמר לֹא דְכֵי – לא טהור יהא מה שאוכל לך, אלא טמא, ומפרשים שכוונתו לקודש שנטמא, שהוא אסור באכילה. וכן אם אמר טָהוֹר יהא מה שאוכל לך, והיינו קרבן טהור האסור באכילה, וְכן אם אמר טָמֵא יהא מה שאוכל לך, והיינו קדש שנטמא, או שיהא כנוֹתָר, וּפִגּוּל, שהם איסורים ששייכים רק בקרבן, שהוא דבר הנדור, שאיסורו חל על ידי אדם, בכל אלו חל נדרו, והרי הוא אָסוּר לאכול משל חבירו.
אבל אם אמר לחבירו שיהיו מאכליו אסורים עליו כְּאִמְרָא – ככבש, ואנו מפרשים שכוונתו לכבש של קרבן התמיד, ולא לכבש של חולין, כְּדִּירִים של בהמות, והיינו כבהמות קדושות לקרבן הנמצאות בדיר המיוחד לכך, כְּעֵצִים, והיינו כעצי המערכה, כְּאִשִּׁים, והיינו כאברי קרבן העולה שהם כליל לאישים, כַּמִּזְבֵּחַ, והיינו כקרבנות הקרבים על גבי המזבח, כַּהֵיכָל, והיינו כקטורת המוקטרת בהיכל, כִּירוּשָׁלַיִם, והיינו כקרבנות שלמים הנאכלים בכל ירושלים, נָדַר בְּאֶחָד מִכָּל מְשַׁמְּשֵׁי הַמִּזְבֵּחַ, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִזְכִּיר לשון קָרְבָּן, הֲרֵי זֶה נָדַר בְּקָרְבָּן. והטעם בכל הדברים הללו, כיון שכלל הוא בידינו שסתם נדרים להחמיר, ולכן מפרשים את דבריו באופן שיחול נדרו. אמנם אם הוא עצמו אומר בוודאות שהתכוון לדבר אחר, שאינו דבר הנדור, ואין נדרו חל, נאמן. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אף שאם אמר לשון 'כירושלים' חל נדרו, וכדברי תנא קמא, הָאוֹמֵר לשון 'יְרוּשָׁלַיִם' לבדה, ללא כ"ף הדמיון, לֹא אָמַר כְּלוּם.
