משנה ד: הָאוֹמֵר, קָרְבָן, עוֹלָה, מִנְחָה, חַטָּאת, תּוֹדָה, שְׁלָמִים שֶׁאֵינִי אוֹכֵל לָךְ, אָסוּר. רַבִּי יְהוּדָה מַתִּיר. הַקָּרְבָּן, כַּקָּרְבָּן, קָרְבָּן שֶׁאֹכַל לָךְ, אָסוּר. לַקָּרְבָּן לֹא אֹכַל לָךְ, רַבִּי מֵאִיר אוֹסֵר. הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ, קוֹנָם פִּי הַמְדַבֵּר עִמָּךְ, יָדִי עוֹשָׂה עִמָּךְ, רַגְלַי מְהַלְּכוֹת עִמָּךְ, אָסוּר:
משנה ד: משנתנו ממשיכה בבירור הדין בלשונות שונים של נדרים: הָאוֹמֵר אחד מלשונות אלו, קָרְבָּן, עוֹלָה, מִנְחָה, חַטָּאת, תּוֹדָה, שְׁלָמִים, ומסיים שֶׁאֵינִי אוֹכֵל לְךָ, הרי זה אָסוּר, כיון שאנו מפרשים את דבריו שיהא מאכלו של חבירו כקרבן או כעולה וכו', ולכן לא יאכל משלו, ואף שלא אמר בפירוש 'כקרבן', בכ"ף הדמיון, אלא 'קרבן', הרי זו יד לנדר, כלומר, שמתחילת דיבורו מובן מה היתה כוונתו, וחל נדרו. ורַבִּי יְהוּדָה מַתִּיר, כיון שהוא סובר שכל זמן שלא אמר 'כקרבן' אין זו 'יד' המוכיחה את כוונתו, ואין נדרו חל. אמר האדם 'הַקָּרְבָּן' 'כַּקָּרְבַּן' 'קָרְבָּן' שֶׁאוֹכַל לְךָ, אָסוּר, והיינו כדעת תנא קמא, שאף אם לא אמר 'קרבן' עם כ"ף הדמיון חל נדרו. ואם אמר 'לַקָּרְבָּן לֹא אוֹכַל לְךָ', רַבִּי מֵאִיר אוֹסֵר, כיון שמפרשים את דבריו כאילו אומר לחברו יהא מאכלך עלי כקרבן, ולכן לא אוכל לך, אמנם חכמים חולקים וסוברים שאין מפרשים כן את כוונתו, אלא שיהא כקרבן מה שלא יאכל משלו, ומשמע מכך שמה שיאכל משלו לא יהא כקרבן, ומותר.
במשניות הקודמת התבאר דינו של הנודר שיהיו מאכליו או ממונו של חבירו אסורים עליו כקרבן וכדומה, ומשנתנו עוסקת באופן שאוסר האדם בנדר מעשים מסויימים, שייאסר עליו לעשותם: הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ, קוֹנָם – יהא אסור כקרבן פִּי שלא יהא הַמְדַבֵּר עִמְּךָ, קונם יָדִי שלא תהא עוֹשָׂה עִמָּךְ, וְקונם רַגְלַי שלא יהיו מְהַלְּכוֹת עִמְּךָ, חל נדרו, והרי זה אָסוּר.
