פרק ב, משנה א: וְאֵלּוּ מֻתָּרִין, חֻלִּין שֶׁאֹכַל לָךְ, כִּבְשַׂר חֲזִיר, כַּעֲבוֹדָה זָרָה, כְּעוֹרוֹת לְבוּבִין, כַּנְּבֵלוֹת, כַּטְרֵפוֹת, כַּשְּׁקָצִים, כָּרְמָשִׂים, כְּחַלַּת אַהֲרֹן וְכִתְרוּמָתוֹ, מֻתָּר. הָאוֹמֵר לְאִשְׁתּוֹ, הֲרֵי אַתְּ עָלַי כְּאִמָּא, פּוֹתְחִין לוֹ פֶּתַח מִמָּקוֹם אַחֵר, שֶׁלֹּא יָקֵל רֹאשׁוֹ לְכָךְ.
פרק ב, משנה א: משנתנו מביאה לשונות שונים של נדרים, שאינם חלים: וְאֵלּוּ לשונות של נדרים מֻתָּרִין הם, האומר לחבירו חֻלִּין שֶׁאוֹכַל לְךָ – יהא כחולין מה שאוכל לך [ואופן זה פשוט הוא, ולהלן יבואר מדוע הוצרכה המשנה להביאו], או שאמר לו מה שאוכל משלך יהא עלי כִּבְשַׂר חֲזִיר, או כַּעֲבוֹדָה זָרָה, או כְּעוֹרוֹת לְבוּבִין – עור הנחתך בעיגול כנגד ליבה של הבהמה בעודה בחייה, ועושים כן הגויים כדי להוציא את הלב מהבהמה בעודה בחיים ולהקריבו לשם עבודה זרה, ומחמת כן נאסר עור זה בהנאה, או כִּנְבֵלוֹת, כִּטְרֵפוֹת, כִּשְׁקָצִים, כִּרְמָשִׁים, כְּחַלַּת אַהֲרֹן – חלה המופרשת מהעיסה וניתנת לכהנים, וְכִתְרוּמָתוֹ – כתרומה הניטלת מן התבואה, בכל האופנים הללו לא חל נדרו, והרי הוא מֻתָּר, והטעם לכך, כיון שכדי להחיל איסור נדר צריך הנודר לומר שיהא הדבר אסור כמו דבר אחר שנאסר מכח אדם, והיינו 'דבר הנדור', אך אם אומר שיהא הדבר אסור כמו דבר האסור מהתורה, וכמו נבלות וטרפות וכדומה, הרי זה 'דבר האסור', ולא חלו דבריו. [ואמנם חלה ותרומה הם דברים שאיסורם נוצר על ידי האדם, אך מכל מקום נחשבים הם כ'דבר האסור', כיון שהתורה חייבה אותו להפריש דברים אלו, ו'דבר הנדור' היינו דבר שהאדם מרצונו אסרו, בלא שיהא חייב בכך (רמב"ם). ויש אומרים שזהו כיון שגם לפני ההפרשה היה הדבר אסור משום טבל, ונמצא שלא הפרשתו יצרה את האיסור (תוספות)]. והקדימה המשנה את האופן שאמר האדם 'חולין שאוכל לך', הגם שאין כל חידוש בכך, שהרי לא אמר כלל לשון איסור, כדי להשמיענו שכל האופנים שהוזכרו במשנה, שנדר בדבר האסור, דינם שוה לאופן שאמר 'חולין שאוכל לך' בכך שהם מותרים לגמרי ללא התרת חכם, ואפילו היה הנודר עם הארץ אין חוששים שמתוך שיקלו לו בנדר זה ללא התרה יבוא להקל בנדרים אחרים.
הָאוֹמֵר לְאִשְׁתּוֹ הֲרֵי אַתְּ עָלַי כְּאִמָּא, והיינו שתהא אסורה עליו כשם שאמו אסורה עליו, אף שאמו של האדם נחשבת כ'דבר האסור', שהרי היא אסורה עליו מהתורה, ואינה 'דבר הנדור', מכל מקום אין מתירים לו את נדרו מיד, אלא פּוֹתְחִין לוֹ פֶּתַח מִמָּקוֹם אַחֵר, והטעם שהחמירו באופן זה יותר משאר נדרים, כדי שֶׁלֹּא יָקֵל רֹאשׁוֹ לְכָךְ, שלא יהא רגיל לאסור על עצמו את אשתו בנדר, ויחשוב שתמיד אין הנדר חל, ויעבור באיסור נדר, ולכן גם באופן זה שבאמת לא חל נדרו כלל, הצריכוהו התרת חכם, כדי שבפעמים אחרות, בהם יאמר לשון נדר האוסרת, לא יקל לעצמו ללא התרת חכם.
