המשך משנה א: קוֹנָם שֶׁאֵינִי יָשֵׁן, שֶׁאֵינִי מְדַבֵּר, שֶׁאֵינִי מְהַלֵּךְ, הָאוֹמֵר לְאִשְׁתּוֹ, קוֹנָם שֶׁאֵינִי מְשַׁמְּשֵׁךְ, הֲרֵי זֶה בְּלֹא יַחֵל דְּבָרוֹ. שְׁבוּעָה שֶׁאֵינִי יָשֵׁן, שֶׁאֵינִי מְדַבֵּר, שֶׁאֵינִי מְהַלֵּךְ, אָסוּר:
המשך משנה א: אף על פי שמן התורה אין נדרים חלים על דבר שאין בו ממש, מבארת משנתנו שמכל מקום מדרבנן חלים נדרים אלו, וצריך האדם להתירם: האומר קוֹנָם שֶׁאֵינִי יָשֵׁן, או קונם שֶׁאֵינִי מְדַבֵּר, או קונם שֶׁאֵינִי מְהַלֵּךְ, וכן הָאוֹמֵר לְאִשָּׁה קוֹנָם שֶׁאֵינִי מְשַׁמְּשֵׁךְ, הֲרֵי זֶה בְּלֹא יַחֵל דְבָרוֹ, ואף על פי שהם דברים שאין בהם ממש, יש בהם איסור בל יחל מדרבנן.
עתה מבארת משנתנו ששבועה חלה גם על דבר שאין בו ממש, כיון ששבועות אינן חלות על חפצים, אלא על האדם עצמו הנשבע, ויכול אדם לחייב את עצמו בשבועה במה שירצה, ואף בדבר שאין בו ממשות מצד עצמו: האומר שְׁבוּעָה שֶׁאֵינִי יָשֵׁן, או שבועה שֶׁאֵינִי מְדַבֵּר, או שבועה שֶׁאֵינִי מְהַלֵּךְ, הרי חלה שבועתו מן התורה, ואָסוּר.
