מסכת מעילה עוסקת באדם הנהנה או משתמש שלא כדין בממון הקדש, ובכך הוא מוציא את הדבר לחולין, והוא הנקרא מועל בהקדש. נאמר בתורה (ויקרא ה יד-טז) 'וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר, נֶפֶשׁ כִּי תִמְעֹל מַעַל וְחָטְאָה בִּשְׁגָגָה מִקָּדְשֵׁי ה' וְהֵבִיא אֶת אֲשָׁמוֹ לַה' אַיִל תָּמִים מִן הַצֹּאן בְּעֶרְכְּךָ כֶּסֶף שְׁקָלִים בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ לְאָשָׁם, וְאֵת אֲשֶׁר חָטָא מִן הַקֹּדֶשׁ יְשַׁלֵּם וְאֶת חֲמִישִׁתוֹ יוֹסֵף עָלָיו וְנָתַן אֹתוֹ לַכֹּהֵן וְהַכֹּהֵן יְכַפֵּר עָלָיו בְּאֵיל הָאָשָׁם וְנִסְלַח לוֹ', הרי שהמועל בהקדש צריך להחזיר את הקרן, להוסיף עליה חומש, ולהביא קרבן אשם.
פרק א, משנה א: קָדְשֵׁי קָדָשִׁים שֶׁשְּׁחָטָן בַּדָּרוֹם, מוֹעֲלִין בָּהֶן. שְׁחָטָן בַּדָּרוֹם וְקִבֵּל דָּמָן בַּצָּפוֹן, בַּצָּפוֹן וְקִבֵּל דָּמָן בַּדָּרוֹם, שְׁחָטָן בַּיּוֹם וְזָרַק בַּלַּיְלָה, בַּלַּיְלָה וְזָרַק בַּיּוֹם, אוֹ שֶׁשְּׁחָטָן חוּץ לִזְמַנָּן וְחוּץ לִמְקוֹמָן, מוֹעֲלִין בָּהֶן. כְּלָל אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, כֹּל שֶׁהָיָה לָהּ שְׁעַת הֶתֵר לַכֹּהֲנִים, אֵין מוֹעֲלִין בָּהּ. וְשֶׁלֹא הָיָה לָהּ שְׁעַת הֶתֵּר לַכֹּהֲנִים, מוֹעֲלִין בָּהּ. אֵיזוֹ הִיא שֶׁהָיָה לָהּ שְׁעַת הֶתֵר לַכֹּהֲנִים, שֶׁלָּנָה, וְשֶׁנִּטְמְאָה, וְשֶׁיָּצְאָה. אֵיזוֹ הִיא שֶׁלֹא הָיָה לָהּ שְׁעַת הֶתֵּר לַכֹּהֲנִים, שֶׁנִּשְׁחֲטָה חוּץ לִזְמַנָּהּ, חוּץ לִמְקוֹמָהּ, וְשֶׁקִּבְּלוּ פְסוּלִין וְזָרְקוּ אֶת דָּמָהּ:
פרק א, משנה א: נאמר בתורה בפרשת מעילה לשון 'מִקָּדְשֵׁי ה", ומכך יש ללמוד שרק דבר שהוא קודש לה' לגמרי יש בו מעילה, אבל דבר שיש בו היתר הנאה לאדם מסוים, וכגון קרבנות המותרים באכילה לכהנים, אף אם נהנה מהם ישראל אין בהם משום מעילה. משנתנו מבארת דינים אלו: קָדְשֵׁי קָדָשִׁים, כגון חטאת ואשם, שיש לשוחטם ולקבל דמם בצפון העזרה, שֶׁשְּׁחָטָן בַּדָּרוֹם, ואינם ראויים לאכילה לכהנים, מכל מקום מוֹעֲלִין בָּהֶן, ואף על פי שקדשים שמתו מעצמם אין בהם משום מעילה, היינו כיון שאין שום קרבן הניתר במיתת עצמו, אבל שחיטה בדרום, כיון שהיא מועילה לקדשים קלים, ששחיטתם מועילה בכל מקום בעזרה, מועילה היא גם לקדשי קדשים לענין זה שמועלים בהם. בין ששְׁחָטָן בַּדָּרוֹם וְקִבֵּל דָּמָן בַּצָּפוֹן, ובין ששחטם בַּצָּפוֹן וְקִבֵּל דָּמָן בַּדָּרוֹם, שְׁחָטָן בַּיּוֹם וְזָרַק דמם בַּלַּיְלָה, שאין זה זמן הראוי לעבודה, או ששחטן בַּלַּיְלָה וְזָרַק דמם בַּיּוֹם, אוֹ שֶׁשְּׁחָטָן ביום ובצפון כדינם, אך היתה מחשבתו להקטירם או לאכול בשרם חוּץ לִזְמַנָּן – לאחר הזמן שאמרה תורה, וְחוּץ לִמְקוֹמָן – או שחשב להקטירם או לאכול בשרם שלא במקום שאמרה תורה, בכל האופנים הללו מוֹעֲלִין בָּהֶן. כְּלָל אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, כֹּל בהמת קרבן שֶׁהָיָה לָהּ שְׁעַת הֶתֵר לַכֹּהֲנִים, אף שאחר כך נאסרה גם עליהם, מכל מקום אין היא קרויה 'קדשי ה", ואֵין מוֹעֲלִין בָּהּ. וְכל שֶׁלֹא הָיָה לָהּ שְׁעַת הֶתֵּר לַכֹּהֲנִים, אף שנפסלה מהקרבה, מכל מקום נחשבת היא 'קדשי ה" ומוֹעֲלִין בָּהּ. אֵיזוֹ הִיא שֶׁהָיָה לָהּ שְׁעַת הֶתֵר לַכֹּהֲנִים, כגון שנשחטה כדין, אלא שֶׁלָּנָה – שהתה כל הלילה ולא הקטירוה, וְשֶׁנִּטְמְאָה לאחר שנשחטה, וְשֶׁיָּצְאָה חוץ למקומה, שבכל אלו היה זמן שהקרבן היה כשר וראוי לכהנים, ורק אחר כך נאסר, ולכן אין הקרבן נחשב 'קדשי ה", ואין מועלים בו. אֵיזוֹ הִיא שֶׁלֹא הָיָה לָהּ שְׁעַת הֶתֵּר לַכֹּהֲנִים, שֶׁנִּשְׁחֲטָה במחשבה להקטירה או לאוכלה חוּץ לִזְמַנָּהּ, או במחשבה להקטירה או לאוכלה חוּץ לִמְקוֹמָהּ, וְכן באופן שֶׁקִּבְּלוּ פְסוּלִין וְזָרְקוּ אֶת דָּמָהּ – או שהפסולים קבלו את הדם, או שזרקוהו, שמעולם לא הותרה לכהנים באכילה, ובאופן זה מועלים בה.
