דִּתְּנַן במשנתנו, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, הַמּוֹצִיא מֵחֲבֵירוֹ עָלָיו הָרְאָיָה. וְאַמְרִינָן – ודנה הגמרא בשיטת חכמים, רְאָיָה בְּמַאי – מה היא ה'ראיה' האמורה במשנה, בין לרבי מאיר שאמר שעל הנותן להביא ראיה, ובין לחכמים שאמרו שהמוציא מחבירו עליו הראיה. רַב הוּנָא אָמַר, מה שאמר רבי מאיר שיביא הנותן ראיה שהיה שכיב מרע, היינו רְאָיָה בְּעֵדִים המעידים כן. וְרַב חִסְדָּא וְרַבָּה בַּר רַב הוּנָא אָמְרֵי, רְאָיָה בְּקִיּוּם הַשְּׁטָר – מה שאמרו חכמים 'המוציא מחבירו עליו הראיה', היינו שיביאו המקבלים עדים המקיימים את השטר ומעידים שהוא אמיתי, שאם לא כן, אף שהנותן מודה שהשטר אמיתי, נאמן הוא לומר שהיה שכיב מרע, מתוך שהיה יכול לטעון שהשטר מזויף והיה נאמן בכך. ומבארת הגמרא במה נחלקו רב הונא ורב חסדא, רַב הוּנָא אָמַר רְאָיָה בְּעֵדִים, כיון שלדבריו קָא מִיפַּלְגֵי – נחלקו רַבִּי מֵאִיר וְרַבָּנָן שבמשנתנו, בִּפְלוּגְּתָא [-במחלוקתם] דְּרַבִּי יַעֲקֹב וְרַבִּי נָתָן שבברייתא, דְּרַבִּי מֵאִיר סובר כְּרַבִּי נָתָן, שלדברי שניהם הולכים אחרי המציאות כפי שהיא עתה, ובמשנה מדובר באופן שהנותן בריא, ולכן עליו להביא ראיה בעדים שהיה שכיב מרע, ואילו בברייתא מדובר כשהוא עתה שכיב מרע, ולכן אמר רבי נתן שהנכסים בחזקתו. וְרַבָּנָן שבמשנתנו, שאמרו המוציא מחבירו עליו הראיה, סוברים כְּרַבִּי יַעֲקֹב שבברייתא, שלעולם המקבלים שבאים להוציא צריכים להביא ראיה לדבריהם. וְכֵן אָמַר רַבָּה, רְאָיָה האמורה במשנה, היינו בְּעֵדִים.
אָמַר לֵיהּ אַבַּיֵי לרבה, מַאי טַעְמָא – מה הטעם שצריכים המקבלים להביא ראיה לדבריהם כדי להוציא מיד הנותן, אִילֵימָא מִדְּכוּלְּהוּ כְּתִיב בְּהוּ – אם תאמר שזהו מחמת שבכל השטרות שהם מתנת בריא נוהגים לכתוב שניתנה המתנה 'כְּדַהֲוָה מְהַלֵּךְ עַל רַגְלוֹהִי בְּשׁוּקָא' – כשהיה הנותן מהלך על רגליו בשוק, כלומר שהיה בריא לגמרי, וְהָא לֹא כְּתִיב בָּהּ הָכִי – ואילו במתנה זו לא כתוב כן, שְׁמַע מִינָהּ – ומכך מוכח ששְׁכִיב מְרַע הֲוָה באותו זמן, והרי יש לומר דאַדְרַבָּה, מִדְּכוּלְּהוּ כְּתִיב בְּהוּ – מכך שבכל השטרות שהן מתנת שכיב מרע נוהגים לכתוב שניתנה המתנה 'כְּדִקְצִיר וְרָמִי בְּעַרְסֵיהּ' – כשהיה חולה ומוטל במיטתו, וְהָא לֹא כְּתִיב בָּהּ הָכֵי – ואילו במתנה זו לא נכתבה לשון זו, שְׁמַע מִינָהּ – יש להוכיח מכך שבָּרִיא הֲוָה. השיב לו רבה, אכן אין ראיה מתוך לשון השטר, אלא אִיכָּא לְמֵימַר הָכֵי וְאִיכָּא לְמֵימַר הָכֵי – אפשר לומר כך ואפשר לומר כך, ולכן אוֹקֵי מָמוֹנָא בְּחֶזְקַת מָרֵיהּ – מעמידים את הממון בחזקת הנותן, שהוא הבעלים הראשונים, אלא אם כן יוכיחו המקבלים שהיה בריא באותה שעה.
מסיים הרי"ף, וְהַאי טַעֲמָא טְפֵי – וטעם וביאור זה שאמרו רב הונא ורבה, שה'ראיה' שבמשנתנו היינו ראיה בעדים, עָדִיף וּמִסְתַּבֵּר מִהביאור דְּרַב חִסְדָּא וְרַבָּה בַּר רַב הוּנָא, דְּאָמְרִי שה'ראיה' האמורה במשנתנו היא רְאָיָה בְּקִיּוּם הַשְּׁטָר. הִילְכָּךְ – ונמצא לפי זה, לְדִבְרֵי רַב הוּנָא וְרַבָּה דְּאָמְרִי רְאָיָה בְּעֵדִים, וכפי שהתבארו דבריהם, קָם לֵיהּ – עומד רַבִּי נָתָן שבברייתא כְּרַבִּי מֵאִיר שבמשנתנו, וְרַבִּי יַעֲקֹב שבברייתא כְּרַבָּנָן שבמשנתנו, וְקַיְימָא לָן דהִילְכְתָא כְּרַבָּנָן. הִילְכָּךְ לֵיתָא לַדְּרָבָא – ולכן אין הלכה כדברי רבא, שאָמַר לגבי שכיב מרע שנתן מתנה ומת ואין ידוע מאיזה חולי מת, 'הֲרֵי מֵת וְקִבְרוֹ מוֹכִיחַ עָלָיו', דְּשְׁמַעְתַּיהּ כְּרַבִּי נָתָן אָזְלָא – שהרי סברתו של רבא בנידון זה היא כשיטת רבי נתן, האומר שהולכים אחרי המציאות כפי שהיא עתה [שאם הוא בריא עליו להוכיח שהיה שכיב מרע, ואם הוא שכיב מרע עליהם להוכיח שהיה בריא], דְּלֵית הִילְכְתָא כְּוָתֵיהּ – והרי התבאר שאין הלכה כרבי נתן, אלא כחכמים, שבכל אופן המוציא מחבירו עליו הראיה.
