משנה ב: בְּשַׂר קָדְשֵׁי קָדָשִׁים שֶׁיָּצָא לִפְנֵי זְרִיקַת דָּמִים, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, מוֹעֲלִין בּוֹ, וְאֵין חַיָּבִין עָלָיו מִשּׁוּם פִגּוּל נוֹתָּר וְטָמֵא. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, אֵין מוֹעֲלִין בּוֹ, אֲבָל חַיָּבִין עָלָיו מִשּׁוּם פִּגּוּל נוֹתָר וְטָמֵא. אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, וַהֲרֵי הַמַּפְרִישׁ חַטָּאתוֹ וְאָבְדָה וְהִפְרִישׁ אַחֶרֶת תַּחְתֶּיהָ, וְאַחַר כָּךְ נִמְצֵאת הָרִאשׁוֹנָה וַהֲרֵי שְׁתֵּיהֶן עוֹמְדוֹת, לֹא כְשֵׁם שֶׁדָּמָהּ פּוֹטֵר אֶת בְּשָׂרָהּ, כָּךְ הוּא פוֹטֵר אֶת בְּשַׂר חֲבֶרְתָּהּ. וְאִם פָּטַר דָּמָהּ אֶת בְּשַׂר חֲבֶרְתָּהּ מִן הַמְּעִילָה, דִּין הוּא שֶׁיִּפְטוֹר אֶת בְּשָׂרָהּ:
משנה ב: כפי שהתבאר לעיל, סתם בשר של קדשי קדשים, שנזרק דמו כראוי ומותר הוא באכילה לכהנים, אין בו משום מעילה. משנתנו מביאה מחלוקת בענין בשר קדשי קדשים, שיצא חלק ממנו חוץ לעזרה קודם זריקת הדם, ואחר כך החזירוהו לעזרה, וזרקו את דמו, האם זריקת הדם עתה מועילה להוציא אותו מכלל מעילה. בְּשַׂר קָדְשֵׁי קָדָשִׁים, שֶׁיָּצָא מהעזרה לִפְנֵי זְרִיקַת דָּמִים, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אין זריקת הדם מועילה עתה להכשירו באכילה לכהנים, ולכן מוֹעֲלִין בּוֹ, כדין כל קרבן שנפסל ולא היתה לו שעת היתר אכילה, וְאֵין חַיָּבִין עָלָיו – האוכלו אינו מתחייב עליו כרת מִשּׁוּם פִגּוּל, אם נשחט במחשבה להקטירו או לאוכלו חוץ לזמנו, כיון שאין איסור פיגול אלא באופן שכל שאר עבודות הקרבן נעשו כראוי, וכאן נחשב הדבר כאילו לא נזרק הדם כלל, ולא משום איסור נוֹתָּר, אם הותירו מבשרו לאחר הזמן הראוי לאכילתו, כיון שאיסור זה שייך רק כאשר היה הבשר מותר באכילה בזמן הראוי לאכילתו, וְלא משום איסור טָמֵא, אם אכלו כשהוא טמא או כשהבשר טמא, כיון שאיסור זה הוא רק כאשר הבשר מותר באכילה לטהורים. רַבִּי עֲקִיבָא חולק ואוֹמֵר, אם יצא רק חלק מהבשר חוץ לעזרה, וחלקו נשאר בתוך העזרה, ואחר כך נזרק הדם, כיון שהועילה הזריקה להכשיר באכילה את הבשר שנשאר בעזרה, אף שלא הועילה להתיר באכילה את הבשר שיצא חוץ לעזרה, מכל מקום הועילה לו לענין זה שאֵין מוֹעֲלִין בּוֹ, אֲבָל – ובאמת מחמת כן נחשב הוא כקרבן כשר אף לענין זה שחַיָּבִין עָלָיו מִשּׁוּם פִּגּוּל, נוֹתָר וְטָמֵא.
אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא כראיה לדבריו, שזריקת הדם מועילה לבשר שיצא חוץ לעזרה לענין זה שמועלים בו, וַהֲרֵי הַמַּפְרִישׁ חַטָּאתוֹ, וְאָבְדָה, וְהִפְרִישׁ אַחֶרֶת תַּחְתֶּיהָ, וְאַחַר כָּךְ נִמְצֵאת הָרִאשׁוֹנָה, ונשחטו שתיהן כאחת, וַהֲרֵי שְׁתֵּיהֶן עוֹמְדוֹת לפנינו לזרוק את דמם על המזבח, והדין הוא שרשאי לזרוק איזה דם שירצה, והקרבן השני נפסל בכך, ומכל מקום לֹא – האם אין הדין שכְשֵׁם שֶׁזריקת דָּמָהּ של האחת פּוֹטֵר אֶת בְּשָׂרָהּ של עצמה מאיסור מעילה, כיון שבשר זה מותר באכילה לכהנים, כָּךְ הוּא פוֹטֵר גם אֶת בְּשַׂר חֲבֶרְתָּהּ מאיסור מעילה, אף שחברתה פסולה, ובדין זה הכל מודים, וְאם כן, אִם פָּטַר דָּמָהּ אֶת בְּשַׂר חֲבֶרְתָּהּ מִן הַמְּעִילָה, דִּין הוּא שֶׁיִּפְטוֹר אֶת בְּשָׂרָהּ, באופן שחלק מהבשר נשאר בעזרה, וחלק מהבשר יצא חוץ לעזרה, תועיל זריקת הדם לפטור ממעילה גם את הבשר שיצא חוץ לעזרה.
